יום שישי, 5 באפריל 2013

הומניזם מביס את עצמו


בימים האחרונים סערה הרשת סביב התבטאויותיה של נעה שיינדלינגר אודות מותם של שני חיילי צה"ל. ארגון "ישראל שלי" פירסם צילומי מסך של הגברת, בה היא מתועדת כשהיא מביעה שמחה על מותם. מטרת החיבור הזה אינה לקחת את אחת מהעמדות הצפויות בנושא: 1. עמדת אנשי ימין שמתקיפים את נעה ומציגה אותה כאבטיפוס ל"שמאל הקיצוני"; 2. עמדת אנשי שמאל שמתנערים מעמדותיה ומדגישים כי היא אינה שייכת למחנה שלהם; 3. עמדת אנשי שמאל וערבים המצדיקים את התבטאויותיה ברמה כזו או אחרת, וממקדים את האש שלהם בשמאל הציוני על כך שהצטרף לגל הביקורת.

הדיון שהתחולל באתרי האינטרנט הישראליים היה ברמות מסוימות שטחי. רבים דנו לעומק בעמדתם  כלפי ההתבטאות, אבל מעטים דנו בשאלה מה בכלל יוצר התבטאויות מתועבות כאלו. בניגוד למה שחושבים בחלק מהשיח בנושא, מקורן של תפיסות כמו אלו של נעה שיינדלינגר איננו בשנאה עצמית. כמה עוד חושבים שמקורן של תפיסות אנטי ישראליות הוא בשד אנטישמי עתיק, כזה שאינו מרפה מאיתנו ומדביק גם כמה מטובי בנינו במחלה של אוטואנטישמיות. זה הסבר נורא נח, שכן הוא משחרר אותנו מהצורך להבין את התופעה. פשוט יש שנאה בעולם, ולפעמים היא נוחתת על אנשים, מעין מגיפה כזו שפורצת לפעמים. השמש זורחת, השיטה פורחת, ובני אדם שונאים יהודים.
אולם התבטאויות שמביעות שמחה ביחס למותם של בני אדם הן בעיה לא רק מנקודת מבט ציונית או ישראלית, אלא מנקודת מבט אנושית. המשורר ג'ון דאן כתב ש"מותו של כל אדם מפחית אותי, שכן אני מעורב באנושות". כיצד דווקא פעילת שמאל, מחנה שהציב את ההומניזם כאידיאולוגיה מרכזית, פתאום שמחה במותם של בני אדם? הסיבה לכך היא בעיה מהותית בתפיסה ההומניסטית. כשאתה פותח את עצמך לחלוטין לקבלה של האחר, על כל תפיסותיו ורגשותיו, הרי שאין אתה יכול להימנע מלקבל את הצדדים הלא הומניסטיים בו - את הצדדים השונאים בני אדם אחרים, הרואים בהם אמצעים בלבד, ואת התפיסות השגויות שבהן הוא מחזיק. ולכן הכשל שבו נפלה אותה פעילת שמאל יאפיין כל מי שמתאמץ יותר מדי להזדהות עם הצד החלש והמדוכא. כי המדוכא, בצדק ושלא בצדק, מפתח שנאה כלפי המדכא שלו. ואם אתה תזדהה עם החלש אתה תזרים בהדרגה לעורקיך גם את השנאה לבני האדם החזקים.
אגב, קל יהיה לדמיין גם תהליך הפוך – מצב שבו ישראלי יזדהה עם פעילים של נוער הגבעות על רקע פינוי צפוי של שכונה או מאחז, ומתוך ההזדהות אתם יביא את עצמו להזדהות גם עם רגשות אחרים שלהם – בהם תפיסה שלילית של מדינת ישראל וצה"ל, שנאה לערבים סביבם ול"סמולנים השנקינאים". כמובן, כל אלו הכללות, אבל מהי שנאה אם לא קבוצת הכללות שקיבלו מטען רגשי?

כל פעיל זכויות אדם צריך שיעמוד לפניו תמרור אזהרה. תמרור שימנע ממנו להתבלבל, ולשכוח שמטרתו היא פעולה לטובת בני האדם המדוכאים, אך לא פעולה שבהכרח תאמץ את דעותיהם ותפיסותיהם. אילו החלש הוא קדוש וההזדהות איתו היא מוחלטת, הרי שצהלות השמחה של נעה שינדלינגר הן בלתי נמנעות...
מתוך זלזול בכשל זה של התפיסה ההומניסטית, שיח זכויות האדם עלול להפוך לשיח שנאה ורצחנות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה