יום ראשון, 7 באפריל 2013

מאושוויץ לירושלים


"השואה קבעה סופית שאין תחליף לבית משלנו" שמעון פרס
"אנשים שמבטלים את האיום האיראני כגחמה או כהגזמה לא למדו מהשואה" בנימין נתניהו
"תמונות האשה הזקנה שנוברת בהריסות ביתה ברפיח ומחפשת את תרופותיה הזכירו לי את סבתי" יוסף טומי לפיד
"גורלנו - אזהרה לכם" כתובת מעל אפר הגופות במיידנק

זה חלק קבוע מהטקס של יום השואה. ראש המדינה אינו יכול רק לדבר על העבר, הוא ידבר על העבר מנקודת המבט של ההווה. הוא לא ידבר על שואה-לכשעצמה. עבורנו, לא יכול להתקיים זיכרון שואה כזה. גם לנסות להסתפק בטקס הטכני לבדו – שיר עצוב, דקת דומיה, צפייה בסרט – הרי זה לשלול מהזיכרון את כוח החיות שלו.
כאשר אתה קורא את העבר ממשקפי ההווה, אין לך ברירה אלא להשתמש באנלוגיות, ולשלב בהן הסתכלות פוליטית. בני אדם הם יצורים פוליטיים – ולא כי הם פגומים אלא כי הפוליטיקה היא דבר שמשפיע על כל תחומי החיים. אם בני אדם רוצים לזכור, הם לעד יזכרו באמצעות דימויים ומחשבות שלקחו מהיום. ובאופן מעניין – הם ילמדו מהעבר לעתים תכופות את אותם דברים בדיוק שהם חושבים היום. בל נבטל את הדוגמאות המצוטטות כמליצה או דמגוגיה ריקה – לעתים תכופות יתברר שהדובר אכן ביטא באופן עמוק את תחושותיו בנושא. לא, זה לא שקר כשמדברים על "ללמוד מהשואה". מה שאפשר ללמוד מהמשרפות של אושוויץ ומיידנק ובלזץ וסוביבור הוא דבר מגוון מאוד. הבעיה מתחילה כאשר אותה למידה מרצח העם אינה באמת הופכת ללמידה, אלא לדוגמה דתית – מעין קרדו (credo) : "אני מאמין באמונה שלמה בהתרחשותה של שואת היהודים, ובהצדקתה את [הכנס כאן אידיאולוגיה דתית או פוליטית]; הנני מוכן ומזומן לשנן אירוע זה לבני בשבתי בבית ובלכתי בדרך, בשבתי ובקומי". למידה מהיסטוריה יכולה להתרחש כשאנו פתוחים באמת לדון בה – לשאול על עובדות שונות. לשאול מה מלמדת אותה עובדה היסטורית בתקופה חדשה. לשאול כמילת מפתח של כל התהליך. 
אתה חש את ההבדל העמוק שבין מה שלומדים מהשואה בעולם כאשר אתה משווה בין מוזיאונים שונים המתעדים את הנושא. בסיום התערוכה המרכזית של 'יד ושם' מתואר מאמץ הקמתה של מדינת ישראל, וכך היכרתי בימי ילדותי את סוף הסיפור. אולם במוזיאון היהודי בברלין הסיפור מסתיים בכניסה אל חדר הדומה לצבעי טבע, ובו מתוארים חייהם של פרטים בקהילת יהודי גרמניה של היום, כשהם "צומחים" מהאדמה. איזה סוף מבין השניים הוא הנכון? זו, למשל, שאלה שכדאי לדבר עליה.

מאושוויץ לסיני
הבעיה בלימוד מהשואה מתחילה כאשר אושוויץ, כסמל וכמטפורה, הופך להיות מרכז החינוך לזהות ולחיים יהודיים בישראל. המסע לפולין בכיתה י"א הופך להיות שיא של חוויית הזדהות עם הקיום היהודי. וכבר אמר לי חייל שלי בצבא, בחור צעיר ומבריק, את המלים הבאות: "אני יהודי כי הייתה שואה". כלומר, מהות הזדהותך הלאומית היא תסמין פוסט-טראומטי.

אין להלין על כך שיש תחושה של טראומה חיה ושנדרשת התמודדות קולקטיבית אתה. אולם להפוך אותה לפסגת הזהות הלאומית ולשיא השיאים של מערכת החינוך פירושו להפוך את העם היהודי לעם בפוסט-טראומה תמידית, לעם שלעולם לא יחוש בטוח ולעולם לא יחוש בבית. יש שכמה שיאמרו שמגמה כזו מנוגדת לחלק מרכזי מההיגיון הציוני של הפיכת העם היהודי לעם נורמלי השולט על עצמו בארצו.
הפרופ' והרב דוד הרטמן ז"ל כתב בחיבור קצר בשם "אושוויץ או סיני בשלהי מלחמת לבנון" ניסה לתאר חלק מהסכנה של מגמה זו ולהציג לה חלופה. נלך לרגע בעקבותיו:
"...אני מאמין שהרסני להפוך את השואה לקטגוריה המארגנת השלטת של הזהות היהודית המודרנית. מסוכן, הן מוסרית הן פוליטית, שאומתנו תראה את מהותה כשארית פליטה מהשואה. הטענה שסבלנו ייחודי בהיסטוריה היא חסרת תוחלת ולעתים גסת רוח. גופנו ושכלנו טעמו את התוצאות המרות של אדישות אנושית ושל חוסר אנושית. חווינו על בשרנו רוע מוסרי ואי-צדק חברתי. אבל, אל לחוויות אלו לפתותנו להתנשאות מוסרית. סבלנו ראוי שיוביל אותנו לא לצדקנות או לרחמים עצמיים, אלא להבנה מועצמת ולרגישות לגבי כל סבל אנושי... ישראל אינה רק תגובה לאנטישמיות מודרנית; מעל לכל היא ביטוי מודרני של ברית סיני הנצחית..." [עשה לבך חדרי חדרים, עמ' 192]
הרטמן רוצה שהקטגוריה המכוננת של הזהות היהודית שלא תהיה אושוויץ אלא סיני. יהודי של אושוויץ הוא יהודי שזהותו מבוססת על טראומה משותפת. יהודי של סיני מבסס את זהותו על השראה קולקטיבית ועל ברית אחים שחוצה גאוגרפיה ומפלגות ושפה ואורח חיים. אפשר גם לנסח זאת אחרת - זהות יהדות פוזיטיבית ולא נגטיבית.
האתגר ביצירתה של חוויה כזו נובע מכך שהאירוע של סיני אמור להיות פלאי. מעבר לכך שהר סיני המדובר לא נמצא מעולם וספק אם התקיים, עצם הרעיון שלפיו חוויה של המון אדם תייצר השראה גדולה לכולם אינו מתיישב עם המציאות שאנחנו מכירים. הטראומה היא אירוע שקל לעצב לו זיכרון משותף גם במחיר ויתור על פרטים. כיצד יעשו זאת ביחס לאירוע חיובי בדיוק? האם ניקח עתה את ילדינו ונכדינו לביקור במדבר סיני ושחזור קבלת התורה? החיוך שעולה על שפתיכם ממחיש עד כמה זו אפשרות שקיימת רק בראשנו.
דוד הרטמן ז"ל - האם ניתן להחליף את אושוויץ בסיני?

מסיני לירושלים
אולם קיימת גם חלופה נוספת לאופציה של יהודי-של-אושוויץ והיא מבוססת על רעיון ארצי ופשוט למדי. בסיסו של עיסוק בזהות בחינוך לא יהיה יצירתה של טראומה, אלא למידה של אתגרי ההווה ובירור ערכי לעתיד. דמיינו לרגע שבכיתה י"א יחליף את המסע לפולין מסע לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית - משהו בסגנון ה"פה ושם בארץ ישראל" משנות ה-80'. מסע כזה עשוי להדגיש כמובן את המפריד והשונה בין הקבוצות השונות אולם סיומו של מסע כזה עשוי להיות גם הצעד הראשון בדרך לעיצוב זהות בריאה ומשחררת, הנטועה בעצם החיים עצמם ובמציאות של האדמה הזו. בסיומו של אותו מסע יוכל הנוער לחשוב כיצד הוא רוצה לבנות את החיים שלו בדור העתיד במדינה הזו - מהם הערכים המקודשים לו ביותר, ואילו השקפות הוא דוחה מעליו. זה בוודאי לא מבטיח שנסכים על הערכים הללו כחברה, אבל מסע כזה לעתים קרובות מגבש את הדרכים בהם נוכל להיאבק זה בזה על אותם ערכים מבלי להרוס את הבית. ומתוך קנאת סופרים תרבה חכמה ותתברר האמת.
ואילו אכן תתקבל דעה כזו, שהשיא בתהליך של מערכת החינוך צריך להתרחש במפגש עם החברה הישראלית, אולי כדאי להתחיל דווקא בירושלים, הר הגעש התוסס של מאבקי התרבות ומאבקי הפוליטיקה בישראל.

כאן מהמרפסת שלי במרכז העיר, הזהות היהודית היא מורכבת, אך היא חיה ובריאה בהרבה מזו שפגשתי בפולין.

תגובה 1:

  1. אני מסכים לגמריי עם העובדה שאנחנו צריכים לצמוח ולא רק להסתכל אחורה, זו חלק ממהות הציונות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהשואה הייתה רק אירוע אחד משלל אירועים של רדיפות יהודים בכול המדינות שבהן חיו יהודים... כלומר הרגשת הביחד שלנו בין כך ובין כך נובעת גם מתחושת הנרדפות שלנו ומההיסטוריה ניתן לראות שכל פעם שאנחנו מתעלמים מהתחושה הזו, משהו רע מאוד קורה. זה פשוט ככה. אז אני לא יודע מה לומד לך, כי המחשבה הזו לא ממש קונסטרוקטיבית, אבל היא כן נובעת ממבט על ההיסטוריה שלנו כיהודים. נכון שזו לא הזהות שלנו אבל זה גם חלק ממי שאנחנו.
    אשמח לשמוע יותר לגבי ההתיחסות שלך כלפי נושא זה.

    השבמחק