יום שישי, 10 במאי 2013

להסתכל על הנכבה מהצד


ב15 במאי יציינו פלסטינים ברחבי העולם את יום הנכבה – מילולית, יום האסון. הדברים הכתובים בהמשך מתייחסים לדרך שבה יהודי ישראלי יכול להסתכל על היום הזה. אין בכוונתי לעסוק כאן במכלול השאלות ההיסטוריות על הנושא על אף שהן יעלו בהמשך, ואין בכוונתי לדון באופן מפורט במכלול השאלות שעולות עבור הפלסטיני ביחס לנכבה, למרות שהן משפיעות על ההסתכלות היהודית. מטרתי היא בראש ובראשונה לדון בשאלה כיצד היהודי-ישראלי של ימינו מתמודד עם השאלה הזו. השאלות האחרות הן חשובות עבור הזדמנות אחרת.
כדאי שנתחיל דווקא מהשאלה במה אנו מתבוננים בדיוק, לפני שנפעיל שיפוט ערכי כלפי העובדות. כלומר – אפשר לאחר מכן לספר סיפורים שונים ביחס לקשר בין העובדות הללו, אולם קודם כל יש כמה עובדות שצריך להכיר.

שו האדא נכבה?

בניגוד למה שיהודים ישראלים רבים חושבים, היום הזה לא מתייחס בראש ובראשונה למדינת ישראל. הוא חל ביום ההכרזה על המדינה, הקמת המדינה הייתה מאורע ששיחק תפקיד מרכזי בהיווצרותה של הנכבה וישנם פלסטינים שעבורם המדינה היא חלק ניכר מהאבל; אולם בראש ובראשונה זה יום שמציין את הבעיה הפלסטינית, ובראשה את בעיית הפליטים הפלסטינית. המדינה היא אך נגזרת של הבעיה הזו.
בעיה זו (ואולי עדיף בתרגום ישיר מערבית – "הסוגיה הפלסטינית") נובעת מכך שהפלסטינים הם עם שאיננו נהנה מהגדרה עצמית, ושהשטח המרכזי שהם חיים אותו בתודעתם כמולדת, נתפס על ידי עם אחר שהקים מדינה אחרת – עם שהפלסטינים תופסים אותו שלא בצדק כזר למקום. זו לא רק בעיה של אירוע היסטורי, אלא גם של הווה. זאת משום שהמציאות של הפליטות והזרות היא מציאות שמרבית הפלסטינים כיום נולדים אליה, גם אם אינם פליטים בעצמם. מצב בו הנך מחוסר בית לאומי משלך וזר בכל מקום בעולם הוא מציאות של פליטות. ולפני שיצוצו השוואות מתבקשות נעצור לרגע לטפל בכמה התנגדויות טיפוסיות.

גירוש, בריחה ומה שביניהם

התנגדות טיפוסית אחת לעצם ציון יום הנכבה קשורה לוויכוח על השאלה מה אירע ב1948. אל מול התזות על טיהור אתני וגירוש, משיבים רבים כי ב1948 הייתה מלחמה קשה, שדמו של הצד היהודי נשפך בה בהיקפים רבים, ושהצד הערבי לא הוכיח בה נטייה לשמירה רבה יותר על חוקי המלחמה. ולטיעון הגיוני זה מצטרפת גם טענה היסטורית - שהפלסטינים ברחו ולא גורשו. ובפולמוס כזה מתחילה "מלחמת ציטוטים" – האחד שרוצה להוכיח שמדובר בבריחה יחזור ויצטט את הדיווחים על בריחה בתחילת המלחמה מערים מעורבות, והשני שרוצה להראות שמדובר בגירוש יצטט את הפקודות המפורשות לגירוש בהמשך לחימה או את הפגזתן של לוד ורמלה. אולם זה ויכוח חסר תועלת. בראש ובראשונה משום שבעיית הפליטים הפלסטינים לא נוצרו בשל כך שהם גורשו או ברחו, אלא משום שבסיום המלחמה לא יכלו לשוב לביתם, ושמי שניסה לשוב לביתו נורה בגבולות. גם אם חלק מהפליטים הפלסטינים הם מגורשים וגם אם חלק מהם הם בורחים, הרי שמה שהפך את חוויית הנכבה שלהם לדומה הוא העובדה שהם לא יכלו לחזור.

אחריות הפלסטינים

התגוננות אחרת חסרת תועלת לציון הנכבה היא הטענה (המוצדקת) שההנהגה הפלסטינית היא שותפה שלמה באסון שנחת על עמה, בכך שסירבה לקבל את הצעת החלוקה, בכך שתבעה ב48 תכנית שתכלול גירוש של כל היהודים שלא חיו בישראל עד 1917 ובכך שעסקה רק בשלילת הפרויקט הציוני ולא בבניית פרויקט לאומי פלסטיני משלה. אולם כיצד במקרה כזה הפלסטיני הבודד, ודאי אחד שנולד זמן רב לאחר 48', אשם בכך? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?
(חאג' אמין אלחוסייני - יש אחריות, אבל מה בינה ובין גירוש העם כולו?)

הבה נדמיין לעצמנו לרגע סיפור – נדמיין לרגע שישראל יזמה מלחמה או סירבה להצעת פשרה מסוימת עם אחת
משכנותיה (נניח, סביב המחלוקת עם לבנון על מצבור הגז שבים התיכון), ובמלחמה שהתפתחה באותה סיטואציה ברחו תושבי ישראל הצפונית למרכז והגליל נכבש. נניח לרגע שלישראל יש את האשמה הכבדה יותר באותה מלחמה. האם הדבר יעניק לחזבאללה ולממשלת לבנון את הרשות למנוע מתושבי ישראל לחזור לבתיהם? בתוך הטענה שלמנצח יש זכות לגרש את המפסיד טבועה הנחה שהמנצח זה תמיד אני והמפסיד זה תמיד מישהו אחר.
אין בדבריי כדי לקבוע משפט מוסרי על ממשלת ישראל של שנות ה-50' על כך שמנעה מהפלסטינים לחזור לבתיהם. בהחלטות ממשלת ישראל של אז היו מעורבות גם שאלות אחרות של מציאות אחרת - מציאות של מדינה חדשה המוקפת באויבים, שהקריבה אחוז אחד מבניה ובנותיה כדי לזכות בעצמאות והסכימה לשיבה מוגבלת של חלק מהפליטים אילו תיעשה במסגרת הסכם שלום. ההשוואה מוצגת כאן להראות עד כמה הזלזול בסיטואציה מצד יהודים ישראלים כיום מפגין אטימות מוסרית.
(דוגמה לאוטיזם מוסרי שכזה)

ומה עם הנכבה שלנו?

בשלב הזה כמה מהקוראים עשויים לומר שהיו שתי "נכבות" בתקופה ההיא – האחת של פלסטינים והשנייה של יהודים במדינות ערב. ויש על כך שתי תשובות: האחת היא שהפלסטינים אינם אחראים לנכבה היהודית אלא מדינות ערב, והשנייה היא שהיהודים של אז מצאו פתרון מסוים לנכבה שלהם בכך שהמדינה שאליה הם גורשו ניסתה לקלוט אותם. גם אם נעשו אינספור טעויות בקליטה הזו וגם אם היא לוותה בהתנשאות תרבותית וגזענות, נקודת ההנחה שלה הייתה שמדובר גם בבית ליהודי מצרים, עיראק, מרוקו וכו'. אי אפשר לומר אותו דבר על הפלסטינים ומדינות ערב.

אז מה לעשות עם כל הנכבה הזו?

רק לאחר 700 מלים הצלחתי להגיע לנושא, וזה אומר לא מעט. אני אתחיל מכמה גישות שאני חושב שאינן מתאימות להתמודדות עם זיכרון הנכבה הפלסטיני:
בראש ובראשונה – יש לנטוש את הגישה הרואה בנכבה "איום עלינו להשמידנו" ומדמה את הפלסטינים לנאצים. היטלר כבר מת לפני כמעט כ-70 שנה. הוא התאבד בבונקר בברלין. אין טעם להחזירו לחיים לטובת הדיון הזה, ואין טעם לדון בנכבה בתודעה פסיכולוגית של פוסט-שואה. גישה פסולה אחרת היא זו שרואה בנכבה אך ורק ביטוי לשנאת ישראל מזוקקת, ולא ביטוי לאירוע ולמציאות היסטורית של ממש – אירוע שבו מאות אלפים איבדו את ביתם ומציאות היסטורית של מיליוני פליטים במציאות.
עמדת מראה לתפיסה הפסולה שתיארתי עכשיו היא זו שממשיכה את קטגוריית השואה אך הופכת את התפקידים – היהודי-ציוני הופך אצל מחזיקי הגישה הזו לנאצי, והפלסטיני לקורבן יהודי נרדף. כל אפשרות של ביקורת מוסרית על הפלסטינים נמחקת וכל אפשרות ללמד זכות על היהודי נמחקת, בשם הניסיון לתקן עוול היסטורי. מעבר לכך שבשתי תפיסות יש ממדים של צביעות, הן שתיהן מונעות שיח של ממש. ההשוואה לגרמניה הנאצית היא הרי אמצעי להפוך את האויב שלך ל"דמון", לאחר מוחלט – כזה שמולו אין אפשרויות שמכירות במורכבות, רק מלחמה עד חורמה. לאמץ אותה ביחס לנכבה וביחס לאירוע כלשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא לדון אותו לאותן קטגוריות של מלחמת העולם השנייה – שהמלחמה תהיה עד ל"כניעה ללא תנאי" או הטלת פצצות אטומיות.

גישה פסולה אחרת היא כזו שדנה בעצמאות ובנכבה אך ורק כאירוע מנותק מההיסטוריה – ממה שהתרחש לפניו ומה שהתרחש אחריו. כלומר, זו גישה לגיטימית במסגרת דיון אקדמי (למרות שיש לה חסרונות רבים) אולם כגישה שמאפיינת את היהודי בישראל היום, את האדם שצריך להגיב לציון אירועי הנכבה – היא חסרת תועלת.

גישה אחרת שקשה לקבל היא הרעיון שלפיו יש לאחד את כל הנראטיבים לסיפור-על משותף. למשל הצעה לתחם את הנכבה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (כציון סבל משותף) ולהפוך את יום העצמאות לחגיגת עצמאות משותפת. שעטנז עשוי להיות דבר מעניין בכל הקשור לזיכרון ולחגים, אולם רק כשהוא צומח מלמטה, ולא כשהוא בגדר פתרון שהונחת מלמעלה על קבוצות עוינות.

לקראת יום נכבה אחר?

כפי שהתחלתי את דבריי – הנכבה איננה אירוע אבל על הקמת ישראל, אלא על היווצרותה של הבעיה הפלסטינית. לפיכך, אלו שציון יום הנכבה חורה להם צריכים להיות אלו שיהיו בחזית הדרישה לפתור את אותה בעיה. אם בפתרון של מדינה אחת ואם בפתרון של שתי מדינות – פתרון כזה יצטרך לתת מענה לשני עמים בעלי זכות הגדרה עצמית, ששניהם מפוזרים בכל חלקי הארץ וגם בארצות אחרות וששניהם חשים את המקום הזה תודעתית כביתם.
האם בבוא פתרון כזה ייפסק הציון של יום הנכבה על ידי הפלסטינים? כאן אנו יכולים לראשונה להשוות את הדברים לאירוע מלוח השנה היהודי. כשתוקן ט' באב כיום אבל על חורבן בית המקדש לא היה הוא רק יום ציון לאירוע היסטורי אלא גם מציאות חיה – היהודי בגלות קונן לא רק על חורבן המקדש, אלא על היותו זר ומחוסר בית לאומי. קריאה רצופה במגילת איכה תראה שכבר אז הקינות דיברו בראש ובראשונה על ההרס הרב, על אובדן העצמאות הלאומית, ועל המצוקה וההשפלה הכרוכה בחיים בגלות. תשעה באב לא בוטל עם הקמתה של המדינה היהודית, על אף שהיו יהודים שרצו בכך. מנהגים ותיקים לא משתנים בקלות – ימי ציון וחגים מעדיפים לרוב להרחיב את משמעותם לתחום חדש, ולא להתבטל. ולכן סביר שיום הנכבה ימשיך להיות מוזכר כל עוד ישנם פלסטינים שיזכירו אותו.
דבר אחר שיכולה ללמד אותנו ההשוואה הזו היא ביחס לציפייה שהבעיה הפלסטינית תיפתר באמצעות החזרת כל הפלסטינים לישראל. אמנם היהודים כבר אלפי שנים מקוננים על חורבן המקדש. האם לפלסטינים יש באמת סיבה לחשוש שהיהודים מתכוונים לבנות בית מקדש שלישי? האם כדברי האגדה "אלאקצא בסכנה"? כנראה שלא. על כן גם לנו היהודים אין מה לפחד כלל מכך שהפלסטינים יזכרו את העבר שלהם. הם יעשו זאת בין אם נשמע על כך ובין אם לא. ואם נמנע מהם לעשות זאת באוניברסיטה הם ילכו לכיכר העיר. ואם נגרש אותם מכיכר העיר, הם ילכו ויעשו זאת במסגד. ואם נרגל אחרי המסגד ונסגור אותו, הם יעשו את זה עם ההורים שלהם בבית. אם חשוב לנו שיום העצמאות יפסיק להיות גם יום הנכבה עלינו להשקיע בשינוי ההווה. ההווה הוא העיקר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה