יום ראשון, 30 ביוני 2013

דרשה שנייה - בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית

בדרשה הקודמת דנו קצת בתפקידו של הנביא המודרני, הלא הוא משורר הרוק, והמשכנו משם לנבואות שדנו בעיקר על השפעתה של אימוץ מוגזם של תרבות הצריכה ואמריקניזציה. עכשיו, אחרי שאנחנו כבר מאומנים בשמיעת תוכחה, אנחנו יכולים כבר לגשת לנושאים רגישים יותר כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"ערביי כפר שמריהו כבר לא ערבים
החתול עשה "מיאו" וגם הכלבים.
ערביי כפר שמריהו טובים.
ערביי הרצליה כבר לא כועסים
החמור עשה 'איה' וגם הסוסים
ערביי הרצליה  רוסים.
נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה
תבואו, השמש כל בוקר עולה פה
נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה,
תבואו, תבואו מהר" [הבילויים, נפלא פה]
מסגד סידנא עלי, שריד לכפר אלחרם שעל חורבותיו הוקמו הרצליה וכפר שמריהו
ימי ויסלר ונעם ענבר בוחרים לסיים את האלבום הראשון שלהם בשיר הזה. זה שיר שמציג באופן ציני את הפער בין הבעיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למול האדישות מצד הציבור והניסיון להשכיח מצד הממסד. אפשר גם לשים לב שויסלר וענבר אינם מדברים רק על הכיבוש ו67', אלא על הנכבה ו48' - מדובר בערביי הרצליה  וכפר שמריהו, לא ערביי ג'נין ושכם (סוגיה שנחזור אליה בהמשך). בניגוד למחשבה המקובלת, ויסלר וענבר אינם סתם ציניים כדי להכעיס. יש להם משהו להזהיר אותנו מפניו:
"בבניין הסוכנות בקומה החמישית
יושב זלמן שושי, עכשיו הוא פקיד
הוא שותה מהתה ומקליד
הוא מזיע כי חם ובוכה כי עצוב
הוא מטביע חותם ובשם הישוב
- הוא קורא לכולנו לשוב
ובלילה בסוף המשמרת הוא קם
מכבה את האור ויורד בסולם
ויורד אל העם, אבל הם כבר אינם
הוא מוצא לו פינה ונרדם"
הבילויים - נפלא פה
הבילויים מנסים לומר לנו משהו על הניתוק הזה של הממסד מהחיים בישראל. אלו שמבקשים להשתיק את הבעיות (במקרה הזה את אלו הקשורות בסכסוך הישראלי פלסטיני) עלולים לגלות שהעם שלהם כבר לא רוצה לחיות כאן. שיבוא יום ובו יישאר רק איזה זלמן שושי שיהיה האחרון שיכבה את האור. ביקורת דומה כנגד האדישות מושמעת גם מצד נורית גלרון, שכותבת במהלך האינתיפאדה הראשונה:
"יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה
ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה
יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים
ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים
לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה
זה רק עושה לי רע, רע; רק עושה לי רע
אין לי כוח לטיפוסים מדוכאים ומתיישרים
ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים
אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים
נעשה אהבה, נחיה את החיים
תל אביב זה החיים" [נורית גלרון, אחרינו המבול]
השיר צונזר משידור ברדיו ופורש ככתיבה כנגד חיילי צה"ל שעסקו בדיכוי האינתיפאדה הראשונה, אולם הביקורת המרכזית אינה כנגד החיילים, אלא כנגד החברה הישראלית. היא מוצגת כחברה חומרנית ומושחתת, שאינה מסוגלת להתמודד עם האמיתות המוסריות שנחשפות בפניה במהלך האינתיפאדה ואין לה כוח ל"הטפות מוסר". גלרון חוזרת באופן אחר על דבריו של ירמיהו הנביא שמתלונן על כך ש"היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס"; נביא החורבן לעתים קרובות נכשל בשליחותו, ועדיין הוא מרגיש צורך עז לומר את מה שיש לו לומר. אבל השאלה הקשה באמת אינה אם העם מקשיב, אלא אם מי שחשוב מקשיב.

מישהו שם ליד ההגה
בחלק מהמקרים, הנבואות לובשות סגנון מעודן ומטאפורי יותר. חלק מהתוכחה למשל מופנה כלפי ההנהגה, ואולם במקום לומר את שמו של ראש ממשלה כזה או אחר, מדברים בדיוק על משמעותה של הנהגה מבחינת פילולוגית – אלו אשר אוחזים בפועל בהגה ומובילים:
"...קול קינה מהדהד מעל, אדמה רוויה בדמעות ובדם
אני יושב מאחור, הכיוון מעורפל, מישהו שם ליד ההגה נרדם
רמת גן על שחור, גבעתיים על לבן; אני באמצע, מוקף מכאן ומכאן,
פעם היו כאן פרדסים היו עצי זית; עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית

איך זה התחיל אף אחד לא זוכר, איך זה ייגמר מי ידע
ציפורים נודדות מעל הקו הירוק, מצפצפות על חומת ההפרדה
כתובת של אש על כבעת הכורכר, השמועה עוברת מחצר לחצר
האויב גר קרוב הוא לגמרי מוכר, אבל אומרים שאין עם מי לדבר...

...הלך בודד מושיט את היד, האם הוא בכלל משלנו?
לא לקחנו סיכון, לא עצרנו בצד, ביעף על פניו חלפנו
מסע לילי על כביש חוצה ישראל, בין קרעי ערפל נדלק אור בודד
מתי מגיעים? אני שואל את הנהג, מרחוק רק עונה לי ההד" [אהוד בנאי, ר"ג גבעתיים]
השיר של אהוד מסופר מנקודת מבט יחיד, אולם הוא מדבר על החברה הישראלית. המסע הלילי הוא על "כביש חוצה ישראל". הניגוד בין סביבת המגורים של אהוד (ר"ג גבעתיים) מועתקת אל הסכסוך, שמסתובב מסביב לשיר בכמה דרכים - "האויב גר קרוב, אבל אומרים שאין עם מי לדבר", וכמובן הניסיון לברר האם האיש שראינו בדרך הוא משלנו או משלהם. השיא של השיר (גם מוזיקלית) היא בצעקה "עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית", שמתאר את המצוקה של הפרט; התודעה של אהוד בשיר הזה אינה תודעה של נביא, אלא של האדם היחיד באותה חברה - אדם יחיד שסובל מהחיים במקום ומצפה לישועה אלא שאותו פרט נושא עיניים אל המנהיגים של החברה שלו. הוא לא רק סובל, הוא גם מנסה להבין אם יש תכלית למסר הזה - הוא שואל מתי מגיעים? (מתי הסכסוך הזה ייפתר) איפה בדיוק הנהג? האם הוא נרדם? הממשלה וההנהגה הלאומית נעדרת מהסיטואציה, היא רק אומרת שאין עם מי לדבר. וזה מחזיר אותנו לבילויים:
"אני לא כאן לבדר אתכם וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום
אני מזיזה את הידיים לכיוון של יציאות החירום...
... אני לא כאן לבדר אתכם אני רק לשאול שאלה –
זה שהטייס מזמן איננו - זה נחשב תקלה?" [הבילויים, באב אלואד 38 א]
אהוד בנאי, כדרכו לעתים קרובות בשירים העוסקים בחברה, מעדיף לדבר על חוויותיו של הפרט. הוא מתאר את המצוקה אישית שלו כמעין נוסע ששואל "מתי מגיעים" – מתי יהיה לזה סוף. הבילויים, שמשתמשים במטאפורה דומה (החברה הישראלית הפכה כמו רובוטריק מרכב למטוס), תופסים את עצמם כבעלי תפקיד. הם לא פה כדי לבדר את הקהל, אלא כדי לעורר אותו. הם רוצים להציל אותו ("מזיזה את הידיים לכיוון יציאות החירום"), הם רוצים לשאול את אותה שאלה של אהוד - למה הטייס מזמן איננו? איפה המנהיגים שלנו שייחלצו אותנו מהקריסה המתקרבת?
אהוד בנאי - יותר אזרח מודאג מנביא זעם

אבל למה רק פוליטיקה?
בשלב הזה יש כמה מכם שיתהו – למה אתה מערבב כל הזמן את הדיון שלך בנבואה בפוליטיקה? למה שלא תחזור לביקורת הערכית המעניינת שהצגת בדרשה הראשונה על תרבות הצריכה? את התשובה לכך תיתן המשוררת ויסלבה שימבורסקה, מתורגמת לעברית על ידי רפי וייכרט:
"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.
כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים

תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי.
כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותיך ההשתמעות
פוליטיים

אף בלכתך בסבך היער
אתה צועד צעדים פוליטיים
על קרקע פוליטי.
וגם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים..."

ודאי שגם הנבואה, כמו השירה, כמו השתיקה – היא פוליטית מעין כמוה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה