יום שלישי, 9 ביולי 2013

דרשת נחמה

שלוש דרשות של פורענות ותוכחה. האם באמת זה כל מה שיש לנביאים לומר לנו בימים שבאים זוכרים את החורבן? רבים מנביאי ישראל הגדולים נשאו נבואות פורענות, אבל כמה מהם נודעו דווקא בנבואות הנחמה.
ניקח לדוגמה את ירמיה, נביא חורבן ומקונן גדול. זה אותו ירמיהו שנשא נבואת נחמה שהתגשמה מילה במילה. הוא מדבר אל אנשי יהודה האבלים על חורבן ירושלים - "עוד יישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ממרפסת ביתי בירושלים אפשר לשמוע את כל הקולות הללו - זוגות שמחים כסמל לחברה שקמה לתחייה. אז בהמשך לדוגמה זו, האם לנביאי הרוק והשירה של ימינו יש גם בשורת נחמה בסוף התוכחה?
בואו נתחיל מלתת בה סימנים. נחמה טובה צריכה להיות מעוררת השראה אך בא בעת לכלול גם מידה מסוימת של מלנכוליה. הרי נבואת נחמה לא מתארת סתם אירוע טוב, אלא מתארת אירוע טוב שבה בעקבות מציאות של אובדן ולכן נגלה שהרבה מהשירים שמדברים על נחמה לחברה הישראלית הם שירים שיש בהם אמביוולנטיות - שירים חמוצים מתוקים.

תקווה אישית
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה...

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב" [אביתר בנאי, יש לי סיכוי]
אביתר של האלבום הראשון הוא המכשף מכולם. השיר הזה הפך באחרונה גם לשיר טקסים, בעיקר ביום השואה. מדוע זאת? וכיצד זה קשור לנחמה? אני לא הולך לבנות תלי תלים של השערות מה המקור של תהומות הדיכאון שבנאי רוצה להשתחרר מהם - יואב קוטנר וטובים ממני כבר דנו ארוכות באלבום הראשון של אביתר. אני רק מפנה את תשומת לבכם לסוג הנחמה שיש לבנאי: זו נחמה של אדם פרטי וגרעין זוגי קטן. אביתר רוצה "להינצל, להתעורר, להתפכח", הוא רוצה ש"העייפות תחלוף והאור יעלה" – הוא מחפש אנרגיה ועניין מחודשים בחיים שלו. ולא פחות חשוב - הוא רוצה אהבה - "ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי".
סוג הנחמה של אביתר בנאי הוא פרטי - אין כאן גאולה מוסרית לאנושות, כמו זו שרמזנו לה ב  If I had an hammer  האמריקאי מהדרשה הקודמת. אין כאן תחייה או הצלה לאומית. אבל האהבה שכאן מאוד ברור שמיועדת לגברת - "על עצמי ועל העיר ועל אישה". הגאולה שבנאי מחפש היא כה משותפת לבני אדם בעולם שהיא הופכת להמנונם של אלו שחוו טראומה. לכן אפשר למצוא אותו בטקס יום השואה, ומושר על ידי ילדים חולי לוקמיה ועל ידי נפגעי התעללות והזנחה.
אביתר בנאי בצעירותו - יש סיכוי להינצל
אז אביתר רוצה אהבה, אבל הוא מצא אותה במקומות אחרים – בחייו הדתיים ובתורה. אני אצטט ממש בקצרה את מה שיש לו לומר על התהליך הזה כמה אלבומים מאוחר יותר:
"עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה" [אביתר בנאי, אורייתא]
אביתר שר כאן שיר אהבה לתורה. שיר שבקלות יכול היה להיות על אותה אישה שהוא חיפש. הציטוט שהבאתי כאן נועד להדגים כיצד החליפה התורה את אותה שאיפה רומנטית – זו גאולה פרטית ואישית, custom made  למידותיו של אביתר. ולכן, בעוד ש"יש לי סיכוי" הפך להיות המנונם של אלו שמנסים להתמודד, "אורייתא" עדיין מדבר בעיקר לעולמם של חוזרים בתשובה. למרות הנחמה העמוקה שבנאי מתאר שהוא חווה, אין היא יכולה להיות בשורה חברתית עבורנו. אנו נאלצים להמשיך את החיפוש אחר נבואת הנחמה במקום אחר.
תקווה אישית? לאומית? מיסטית?
"...אני הולך דרך ערים מעושנות
דם על האספלט, זעקות שבר וקינות
טיול קצר בין הערביים
אני הולך כך לפחות שנות אלפיים
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר
כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם,
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן
אבא ואמא מחכים לילד הזקן" [אהוד בנאי, אני הולך]
"אני הולך"  הוא אחד מהשירים המורכבים שבנאי כתב - בנאי מדלג בשיר הזה שוב ושוב בין המרחב הפיזי שבו הוא הולך, ככל הנראה בשדרות של רמת-גן-גבעתיים, לבין מרחב היסטורי יוצא דופן – מרחב שההליכה בו נמשכת "לפחות שנות אלפיים". בנאי לא הולך לבד אלא כחלק מקבוצה לאומית והיסטורית. לאור זאת, אנחנו נרשה לעצמנו להצטרף להליכה ולראות מאיפה יש לו כוח להמשיך – אולי שם תימצא הנחמה:
            "אני הולך בעיר מוכרת וזרה
            לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה
            הלב שלי פתוח, פה ושם גם מהבהב
            הולך ומתרחק הולך ומתקרב
            עוד סיבוב סביב אותה הכיכר
            קרוב לבית הכי רחוק שאפשר
            כשאחזור, האישה שלי לא תכיר את מי שבא
            היא תגיד לי: מצטערת, זו לא הכתובת הנכונה.
            עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
            הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת, עד שתגיע.
ההליכה של בנאי היא חלק ממסע חיפוש אישי של זהות. זה תהליך שבו לצד הקשר העמוק הלאומי שלו ("הולך כך לפחות שנות אלפיים") נמשך גם תהליך שבו הוא לא ממהר להציב את עצמו בהגדרות ספציפיות – לא במגזר דתי-חרדי-מסורתי כלשהו, לא במסגרות החשיבה הישנות. הוא ממשיך ללכת ולחפש משום שעצם ההליכה היא חלק מהעניין. אפילו הרופא אומר שטוב ללכת כל יום קצת.
המשורר היווני קונסטנדניוס קוואפיס כתב פעם על המסע לאיתקה. והיו לו כמה תובנות מעניינות:
            "וכל הזמן חשוב על איתקה
            כי יעודך הוא להגיע שמה.
            אך אל לך להחיש את מסעך
            מוטב שיימשך שנים רבות" [מתוך 'איתקה', תרגום של יורם ברונובסקי]
איתקה - שהמסע יימשך שנים רבות
אז קוואפיס מציע לא למהר. וגם בנאי מודע לזה שגם אם הוא מתקרב הביתה, הוא צפוי להמשיך לחפש את הכתובת ולהיות "הכי רחוק שאפשר". אנחנו ניתן לבנאי לסיים את השיר ומיד ננסה להסביר את הרעיון.
"אני הולך בשדות הבר המעטים,
שנשארו בין מגדלים וקניונים
סורק תחנות, לא קולט את המקום
עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום
עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת עד שתגיע. עד שתגיע"
הגאולה של בנאי נודדת מהמרחב האישי - אהוד שהולך בשדות רמת גן האחרונים, אל המרחב הלאומי – הכביש הוא חלק מהנדודים של בני ישראל במדבר, ועד למרחב הדתי והמיסטי – בנאי חי חיים הלכתיים ודתיים ומקווה למצוא בהם את אותו מושא תפילה המשותף לכולם - "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל אומות עולם ואמרו אמן".
אלא שיש כאן קושי. בנאי משלים את המעגל (אישי-לאומי-דתי-מיסטי) בחזרה לעולם הארצי שלנו. גשר ההלכה ודרך השלום אינם רק ביטויים לדרך החיים היהודית של בנאי אלא גם רחובות ממש בגוש דן של היום. מי מאיתנו שילך לגשר ההלכה יגלה שאי אפשר לראות משם את דרך השלום. הקניונים והבניינים בדרך חוסמים את שדה הראייה. זאת למרות שהמרחק בין שני הרחובות הוא מאוד קרוב.

כמו שאפשר לראות במפה – מרחק נסיעה קצרה, בקושי שתי יציאות באיילון. אז ייתכן שהחיפוש של בנאי מגשר ההלכה אחר דרך השלום אינו אבוד, אולם אנחנו נצטרך להשאיר אותו שם בקרבת הפנייה לכביש המהיר ולצאת למסע נחמה אחר.

סבלנות, כבר מגיעים
"גשם כבר יורד וזה חורף, תל אביב חסומה וגם חיפה
שב ילד שב, אני אומר לך שב, ושנינו נוסעים בדרכי עפר
מביט מבעד לזגוגית, יש לנו ארץ למה עוד אחת
בחוץ שקיעה של יום שני, וערבים מתפללים כי איזה חג
חבר למן מסע כזה בחורף מסתכל בי, רגליו קצרות אבל ראשו חכם
שנינו במנוסה, הכל פה זז, אומר לי; אתה גם אבא, אתה גם בן אדם
מביט מבעד לזגוגית, עיניים יש לו רגישות, כן כן
מוזר איך האויב הזר נראה לא אנושי וגם פוחד

יש לי אישה, זאת אמא שלך
ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,
לא נגיע לארץ חדשה
לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה" [שלמה ארצי, ארץ חדשה]
שלמה ארצי יוצא למסע חינוכי עם בנו באוטו, כאילו הוא פול סיימון מהאלבום 'גרייסלנד' או שהם עדיין בתקופה של המלווה לרישיון. התפאורה של המסע קצת מעורפלת – תל אביב וחיפה חסומות, חברה ישראלית שברגע זה האב והבן בורחים ממנה. ארצי מגניב פנימה גם אמירות מרומזות על המצב הפוליטי. האמירה "יש לנו ארץ, למה עוד אחת" מתייחסת לשטחי יהודה ושומרון (השיר יצא ב1988, לאחר כמה שנים מאוד מתוחות פוליטית). ה"שקיעה של יום שני" היא כנראה יום שני של ה19 באוקטובר 1987 – יום של קריסה אדירה בבורסות העולם. "הערבים מתפללים כי איזה חג" פורשו על ידי רבים בתור האינתיפאדה הראשונה, אבל אני חושב שארצי דווקא ממקם אותם כזרים – הוא אפילו לא יודע איזה חג יש להם. כל זאת כהכנה לדברים הסתומים שהוא אומר אחר כך על האויב הזר שהוא בן אדם.
 
שלמה ארצי - מסע לארץ חדשה
בקצרה - תפאורה מפחידה ואפילו אפוקליפטית בחוץ אבל האבא והבן נמצאים ברגע אינטימי – הבן אפילו מבחין שהאבא שלו הוא בן אדם. בשיא כל הבלגן הזה, האבא לא מתייאש אלא ממשיך את המסע לארץ חדשה. לפני שארחיב על הארץ החדשה, אני רוצה לתת לאבא שלמה ארצי להמשיך את השיעור שהוא מנסה ללמד את הבן שלו:
            "שתי כבשים עולות על אם הדרך
            לא נדרוס אותן, אנחנו לא דורסים
            שב ילד, שב. אני אומר לך - שב
            חלב בשפע זה לא אומר ניסים
           
            שולף מצלמה של כיס, חושב שגן העדן מדויק
            מכחיש שקר לו ומצלם כדי שנזכור מה שהיה
           
            קראתי בעיתון על אחת בת מאה, שכל חייה עשתה מעשים טובים.
            שב, ילד, שב. אני אומר לך  - שב
            לא כל האנשים נולדו רעים.
            מזמן, היא מתה די מזמן; אביך הוא ימות גם יום אחד
            לא, גן עדן לא קיים, אולי קיימת ארץ חדשה"

מה סדרת הפעולות הללו אומרת בדיוק? אז כנראה שהילד רואה את הכבשים בדרך ועד להתערבות של אביו לא אכפת לו לפגוע בהן. היחס לכבשים מסמל את היחס לחיים בארץ – האב מעריך כל דבר שקיים בארץ הזו ומודע למחירים שצריכים לשלם כדי לחיות בה. הוא מבקש מהבן שלו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו - זו אכן ארץ זבת חלב ודבש אבל זה לא אומר שיש בה נסים. ולכן שלמה ארצי דורש ממנו יחס עמוק ואכפתי – גם אל האויב הזר, גם אל האדמה וגם אל משאביה.
הבן כבר שייך לדור טכנולוגי יותר. הוא שולף מצלמה של כיס (היום כנראה היה שולף סמארטפון), והוא עסוק בדימויים – בצילומים, בניסיונות להשיג איזה גן עדן מדומיין. ואז מגיע שיאו של מוסר ההשכל – שלמה ארצי מנסה לספר לבן שלו כמה אמיתות יסודיות על חיי בני אדם. הוא מספר לו שלמרות הסיטואציה המפחידה הזו של נסיעה מפחידה בחורף (קרי – חיים בארץ מבודדת במרחב עוין) – לא כל האנשים נולדו רעים ויש תקווה.
שלמה ארצי הוא לא סתם חולמני. התקווה הארצית שאותה הוא מנסה להוריש לילדים שלו אינה תקווה על גן עדן. יש כאן הבדל עמוק בין הרעיון המיסטי של אהוד בנאי - יהודי נודד שמחכה לגאולה המסורתית עם החזרה ארצה; לבין הרעיון הארצי של שלמה ארצי – כפירה ברעיון שהאושר מצוי בגן עדן או חיים שלאחר המוות, לטובת הרעיון שאפשר אולי להגיע לארץ חדשה.

קיצור תולדות הנחמה

אז מה היה לנו? בחור צעיר שמחפש להינצל על ידי אהבה לאישה ומתאהב בתורה במקום, בחור מבוגר יותר שמוצא נחמה בהמשך חייו הדתיים ובציפייה לגאולה ניסית, ואב שמנסה לספר לבן שלו שאפשר אולי להיאבק על פניה של ארץ חדשה. כל נחמות אלו מצויות בשפע אגב לא רק ברוקנ'רול אלא גם בארון הספרים היהודי. אבל כפי שהתחלנו את סדרת הדרשות ברבי מאיר אריאל לדעתי נצטרך גם לסיים אתו. מאיר אריאל הצליח בסוף שנות ה-80' לפענח את את הנפש של החברה הישראלית יותר טוב מכולם. לא אצרף כאן את כל הטקסט כי הדרשה הזו כבר מתארכת, אבל בפזמון החוזר אנחנו שומעים שוב ושוב את הקריאה המנחמת המוסכמת על הכל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה