יום שבת, 29 בנובמבר 2014

לפרדיגמת השמאל הציוני הנשברת

מטרת הפוסט הזה אינה לשכנע את הקוראיםות בעמדה כלשהי. איני הולך לדבר על מה שרצוי שייעשה, אלא לבחון את ההשלכות של ההתפתחויות במציאות על עמדה קיימת. אני מקווה שלמידה מההשלכות הללו תאפשר לרבים לגבש יסודות לתפיסה חדשה.
אני רוצה להתחיל דווקא מתיאור מפרגן יחסית לעמדה שאת בעיותיה אני רוצה להמחיש. העמדה הזו היא עמדת השמאל הציוני, הדוגל בהקמתן של שתי מדינות לאום, ישראל ופלסטין[1]. לאותו שמאל הייתה ראייה מרחוק מרשימה ביחס לשנות ה-70 וה-80 – שנים בהן הבעיה הפלסטינית התמקדה לא בשטחים שבהם ישראל שלטה צבאית אלא דווקא בחו"ל. זה אותו שמאל שהבין שהשליטה הצבאית הישראלית ביהודה, שומרון ועזה תגבה מחירים כאלו, שיידרשו מישראל לבסוף לסיימה – בעזה באמצעות נסיגה טוטאלית, ביהודה ושומרון באמצעות חלוקה דה פקטו של השליטה עם גוף פלסטיני מקומי. כמה הנחות עמדו ביסוד ההבנה שהשמאל גילה אז[2]:
דוגמה לראייה רחוק, דווקא במצפן

  1. קיים עם ושמו הפלסטינים, התובע הגדרה עצמית וריבונות.
  2. אין אמצעי צבאי שיבטל את קיום העם הפלסטיני או ימנע ממנו לדרוש הגדרה עצמית.
  3. בעולמנו כיום, צורתה של הגדרה עצמית היא לרוב מדינת לאום.
  4. על מנת להגשים את הקמת מדינת הלאום הזו, הפלסטינים יהיו מוכנים לוותר על חלק מהשטחים שהם תופסים כפלסטין.

אלו היו ההנחות שאפשר לשמאל להבין, שהמצב שנוצר סביב 67' של שליטה צבאית ללא אלימות משמעותית הוא זמני מאוד. הוויכוח המרכזי שהיה בשנות ה-70 וה-80 נגע בעיקר להנחה הראשונה. ישראלים רבים לא רצו בכלל להכיר באפשרות שקיים עם נוסף, והדיון הפוליטי המרכזי היה על עצם הטענה שיש בעיה פלסטינית. בוויכוח זה, אגב, לא הכריעו הדיונים המלומדים על מה זה לאום וציטוטים מבנדיקט אנדרסון אלא העובדה שהעם הפלסטיני הזה החליט להפעיל אלימות (תחילה עממית ואח"כ מאורגנת) לא בקבוצות קטנות השוהות בפזורה אלא בשטחים.
בשנות ה-90 ובעשור הראשון של ה-2000, הימין הישראלי הפסיק יותר ויותר לקרוא תיגר על הנחה 1, והעדיף לקרוא תיגר על הנחה 4. חלקו האינפנטילי יחסית של הוויכוח עסק בערפאת והאם הוא "כן פרטנר לא פרטנר"[3]. חלקו האינטליגנטי יותר עסק בשאלה האם לאחר הקמה של מדינה פלסטינית היא תהיה שחקן סטטוס קוו שתלוי בישראל ושומר על יחסי שלום עמה, או שחקן אירדנטי שירצה עוד ועוד. גם הוויכוח על חיזוק אבו מאזן מול חמאס, ועל השאלה האם הוא ישרוד בלא שליטה צבאית ישראלית מסביב לערים הפלסטיניות, היה ביטוי לוויכוח הזה.
מה שינה, אם בכלל, המצב האזורי מ2011 ואילך, בדיון שתיארנו עד עכשיו?
בימין ובמרכז הישראלי קיימת תפיסה פופולרית כי "האביב הערבי הפך לחורף אסלאמי" – לפי התפיסה הזו, 2011 מגלמת נאיביות ליברלית (של השמאל הישראלי, האירופאי והאמריקאי), נאיביות שקיוותה לעלייתן של מדינות בהן הציבורים הם שחקן חזק ומשמעותי, מדינות שכמובן תשלוט בהן דמוקרטיה ליברלית וישמח להסדרים עם ישראל בהגמוניה אמריקאית. המשך התפיסה שתארנו הוא שבמציאות הערבים הוכיחו שהם יותר אסלאמיסטים מדמוקרטיים, והתופעות של דאעש, חזית אלנצרה, בוקו חראם וכו' יגיעו לכל מקום. מסקנת התפיסה הזו הוא שלישראל אסור לוותר על אף שטח, כי בהכרח תגיע אליו חמאס או אלקאעדה או דאעש. בפרספקטיבה הזו יש גם להבין את הטענה של ממשלת ישראל שחמאס ודאעש זה אותו דבר - שלישראל יש זכות וחובה להיות מעורבת בשטחים כדי למנוע משחקן דמוי-דאעש להתבסס בהם.


עבור מי שמכיר את האסלאם הפוליטי והסלפיה-ג'האדיה, קל להפריך את ההשוואה הזו. אסלאם פוליטי אימץ שיטות אלימות רק בדיעבד, וחמאס בהקשר הזה היא יוצא דופן שנוצר רק לאחר עשרות שונים של שיטות דעוה והטפה. ברוב המקומות האחרים, האחים המוסלמים העדיפו נתיב של פוליטיקה לאומית, והלכו אל הנשק רק כאשר כל השחקנים האחרים עשו זאת (למשל בסוריה). קל גם להראות שחמאס הגיעה לשלטון קודם באמצעות באמצעות בחירות, ושחמאס נלחמת בג'האד העולמי אף יותר משאחרים עושים זאת. אולם לא זו השאלה הקשה באמת שמתעוררת סביב תופעת דאעש ודומותיה.
הבעיה הקשה שמעורר המצב האזורי הנוכחי אינה השלילה של הנחה 4 או ההנחה שקיים פרטנר פלסטיני. הבעיה הקשורה נוגעת להנחה 3 – לכך שמדינת לאום תיתפס על ידי מישהו בכלל כפתרון לבעיה. אם הייתה בכלל דרך שפלסטיני יוותר על החלום ההיסטורי של שיבה למולדת, הייתה זו ההנחה שהוא יקבל זאת בשביל חיים במדינת לאום משלו, הנותנת ביטוי לזהותו ולתקוותיו. בכך הוא יהיה דומה לעיראקי, לסורי, למצרי, ללבנוני - ויהיה חלק ממשפחת העמים הערביים.
אבל המודל שמציגה ההתפרקות של עיראק וסוריה (ובקרוב גם אחרות), הוא מודל שבו מדינת לאום היא דווקא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. יכול להיות שמרבית הפלסטינים כיום אינם מזדהים עם המודל הזה, אבל החשש שהמודל הזה יוצר כבר מביא את השמאל לשוקת שבורה. אם הח'ליפות האסלאמית אינה תופעה חולפת, הרי שהחשש ממה שיתרחש בשטחי המדינה הפלסטינית הוא מוצדק, ולשמאל הציוני אין באמת חלופה טובה לתזת ניהול הסכסוך או לתזת המדינה הדו-לאומית.
היות והמטרה שהשמאל הציוני הציב לעצמו מזה שנים ארוכות (שתי מדינות לשתי עמים) נראית היום כחסרת רלוונטיות, נדרש ממנו לגבש מחדש מה התכלית שהוא רוצה להגשים. עליו לשאול את עצמו מה תכלית הציונות, מה תכלית היותו שמאל, ואיזו מטרה פוליטית תגשים את התכליות הללו. ניצנים של עיסוק כזה אולי יכולים לבוא דווקא מהתפתחויות בדיונים על שאלות לא מדיניות, המלמדות את השמאל דברים חדשים על עצמו ועל מי ומה הוא רוצה להיות.




[1] את הפרטים על הסוגיות הקשות בהסדר – ירושלים, פליטים, גבולות, עתיד ההתנחלויות – לא אבחן כאן. אבל אם התפיסה הייתה נכונה, לטעמי אפשר היה למצוא פתרונות גם לבעיות אלו.
[2] את הנחות אלו חילצתי מתוך הספר "ארץ הצבי" לאריה לובה אליאב ז"ל
[3] זה וויכוח אינפנטילי לא משום שזו שאלה לא חשובה, אלא בגלל שזו שאלה שיוצרת פרסונליזציה של הסכסוך – והרי זה לא סכסוך בין מדינת ישראל לערפאת, זה סכסוך בין היהודים לפלסטינים

2 comments:

  1. ניתוח יפה של הסוגיה.
    יותם

    השבמחק
  2. מה שקורה כיום בעירק ובסוריה הוא תופעה יוצאת דופן מבחינה היסטורית - זה צפוי למדי שקריסתו של משטר דיקקטורי ששלט על מדינה מפולגת ומשוסעת כמו עירק יצרה ואקום שלטוני שבהעדר מסורת פתרון סכסוכים בדרכי שלום, הובילה למלחמת אזרחית עדתית. זה פחות צפוי שגורם שלא תופס את עצמו כשחקן מקומי, אלא כגלובלי כמו דאע"ש צבר בה כל כך הרבה כוח.
    מה שאנחנו רואים היא תופעה חדשה שבה במקום בו תודעה לאומית עוד לא הספיקה להתפתח, היא כבר נדחקת הצידה על ידי כוחות על-לאומיים של פונדמנטליזם איסלמי גלובלי.
    ראינו את המאבק בין הלאומי לבין הגלובלי בתוך הגוש הקומוניסטי, שטען כי הוא מאוחד אך למעשה היה מסוכסך בינו לבין עצמו, ובמקביל עם כשלון הפאן-ערביות במדינות ערב במאה הקודמת. אני חושב שמוקדם עדיין לקבור את מדינת הלאום הערבית. גם אם המשטרים במדינות ערב וגבולותיהן ישתנו, הכוחות (והאידאולוגיות) היריבים במדינות ערב יספקו להן עוד סיבות רבות להסתכסך האחת עם השניה. וזה, לדעתי, מה שיגבור על המודל המחודש של חליפות אסלמית טוטליטרית.

    השבמחק