יום שבת, 29 בנובמבר 2014

לפרדיגמת השמאל הציוני הנשברת

מטרת הפוסט הזה אינה לשכנע את הקוראיםות בעמדה כלשהי. איני הולך לדבר על מה שרצוי שייעשה, אלא לבחון את ההשלכות של ההתפתחויות במציאות על עמדה קיימת. אני מקווה שלמידה מההשלכות הללו תאפשר לרבים לגבש יסודות לתפיסה חדשה.
אני רוצה להתחיל דווקא מתיאור מפרגן יחסית לעמדה שאת בעיותיה אני רוצה להמחיש. העמדה הזו היא עמדת השמאל הציוני, הדוגל בהקמתן של שתי מדינות לאום, ישראל ופלסטין[1]. לאותו שמאל הייתה ראייה מרחוק מרשימה ביחס לשנות ה-70 וה-80 – שנים בהן הבעיה הפלסטינית התמקדה לא בשטחים שבהם ישראל שלטה צבאית אלא דווקא בחו"ל. זה אותו שמאל שהבין שהשליטה הצבאית הישראלית ביהודה, שומרון ועזה תגבה מחירים כאלו, שיידרשו מישראל לבסוף לסיימה – בעזה באמצעות נסיגה טוטאלית, ביהודה ושומרון באמצעות חלוקה דה פקטו של השליטה עם גוף פלסטיני מקומי. כמה הנחות עמדו ביסוד ההבנה שהשמאל גילה אז[2]:
דוגמה לראייה רחוק, דווקא במצפן

  1. קיים עם ושמו הפלסטינים, התובע הגדרה עצמית וריבונות.
  2. אין אמצעי צבאי שיבטל את קיום העם הפלסטיני או ימנע ממנו לדרוש הגדרה עצמית.
  3. בעולמנו כיום, צורתה של הגדרה עצמית היא לרוב מדינת לאום.
  4. על מנת להגשים את הקמת מדינת הלאום הזו, הפלסטינים יהיו מוכנים לוותר על חלק מהשטחים שהם תופסים כפלסטין.

אלו היו ההנחות שאפשר לשמאל להבין, שהמצב שנוצר סביב 67' של שליטה צבאית ללא אלימות משמעותית הוא זמני מאוד. הוויכוח המרכזי שהיה בשנות ה-70 וה-80 נגע בעיקר להנחה הראשונה. ישראלים רבים לא רצו בכלל להכיר באפשרות שקיים עם נוסף, והדיון הפוליטי המרכזי היה על עצם הטענה שיש בעיה פלסטינית. בוויכוח זה, אגב, לא הכריעו הדיונים המלומדים על מה זה לאום וציטוטים מבנדיקט אנדרסון אלא העובדה שהעם הפלסטיני הזה החליט להפעיל אלימות (תחילה עממית ואח"כ מאורגנת) לא בקבוצות קטנות השוהות בפזורה אלא בשטחים.
בשנות ה-90 ובעשור הראשון של ה-2000, הימין הישראלי הפסיק יותר ויותר לקרוא תיגר על הנחה 1, והעדיף לקרוא תיגר על הנחה 4. חלקו האינפנטילי יחסית של הוויכוח עסק בערפאת והאם הוא "כן פרטנר לא פרטנר"[3]. חלקו האינטליגנטי יותר עסק בשאלה האם לאחר הקמה של מדינה פלסטינית היא תהיה שחקן סטטוס קוו שתלוי בישראל ושומר על יחסי שלום עמה, או שחקן אירדנטי שירצה עוד ועוד. גם הוויכוח על חיזוק אבו מאזן מול חמאס, ועל השאלה האם הוא ישרוד בלא שליטה צבאית ישראלית מסביב לערים הפלסטיניות, היה ביטוי לוויכוח הזה.
מה שינה, אם בכלל, המצב האזורי מ2011 ואילך, בדיון שתיארנו עד עכשיו?
בימין ובמרכז הישראלי קיימת תפיסה פופולרית כי "האביב הערבי הפך לחורף אסלאמי" – לפי התפיסה הזו, 2011 מגלמת נאיביות ליברלית (של השמאל הישראלי, האירופאי והאמריקאי), נאיביות שקיוותה לעלייתן של מדינות בהן הציבורים הם שחקן חזק ומשמעותי, מדינות שכמובן תשלוט בהן דמוקרטיה ליברלית וישמח להסדרים עם ישראל בהגמוניה אמריקאית. המשך התפיסה שתארנו הוא שבמציאות הערבים הוכיחו שהם יותר אסלאמיסטים מדמוקרטיים, והתופעות של דאעש, חזית אלנצרה, בוקו חראם וכו' יגיעו לכל מקום. מסקנת התפיסה הזו הוא שלישראל אסור לוותר על אף שטח, כי בהכרח תגיע אליו חמאס או אלקאעדה או דאעש. בפרספקטיבה הזו יש גם להבין את הטענה של ממשלת ישראל שחמאס ודאעש זה אותו דבר - שלישראל יש זכות וחובה להיות מעורבת בשטחים כדי למנוע משחקן דמוי-דאעש להתבסס בהם.


עבור מי שמכיר את האסלאם הפוליטי והסלפיה-ג'האדיה, קל להפריך את ההשוואה הזו. אסלאם פוליטי אימץ שיטות אלימות רק בדיעבד, וחמאס בהקשר הזה היא יוצא דופן שנוצר רק לאחר עשרות שונים של שיטות דעוה והטפה. ברוב המקומות האחרים, האחים המוסלמים העדיפו נתיב של פוליטיקה לאומית, והלכו אל הנשק רק כאשר כל השחקנים האחרים עשו זאת (למשל בסוריה). קל גם להראות שחמאס הגיעה לשלטון קודם באמצעות באמצעות בחירות, ושחמאס נלחמת בג'האד העולמי אף יותר משאחרים עושים זאת. אולם לא זו השאלה הקשה באמת שמתעוררת סביב תופעת דאעש ודומותיה.
הבעיה הקשה שמעורר המצב האזורי הנוכחי אינה השלילה של הנחה 4 או ההנחה שקיים פרטנר פלסטיני. הבעיה הקשורה נוגעת להנחה 3 – לכך שמדינת לאום תיתפס על ידי מישהו בכלל כפתרון לבעיה. אם הייתה בכלל דרך שפלסטיני יוותר על החלום ההיסטורי של שיבה למולדת, הייתה זו ההנחה שהוא יקבל זאת בשביל חיים במדינת לאום משלו, הנותנת ביטוי לזהותו ולתקוותיו. בכך הוא יהיה דומה לעיראקי, לסורי, למצרי, ללבנוני - ויהיה חלק ממשפחת העמים הערביים.
אבל המודל שמציגה ההתפרקות של עיראק וסוריה (ובקרוב גם אחרות), הוא מודל שבו מדינת לאום היא דווקא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. יכול להיות שמרבית הפלסטינים כיום אינם מזדהים עם המודל הזה, אבל החשש שהמודל הזה יוצר כבר מביא את השמאל לשוקת שבורה. אם הח'ליפות האסלאמית אינה תופעה חולפת, הרי שהחשש ממה שיתרחש בשטחי המדינה הפלסטינית הוא מוצדק, ולשמאל הציוני אין באמת חלופה טובה לתזת ניהול הסכסוך או לתזת המדינה הדו-לאומית.
היות והמטרה שהשמאל הציוני הציב לעצמו מזה שנים ארוכות (שתי מדינות לשתי עמים) נראית היום כחסרת רלוונטיות, נדרש ממנו לגבש מחדש מה התכלית שהוא רוצה להגשים. עליו לשאול את עצמו מה תכלית הציונות, מה תכלית היותו שמאל, ואיזו מטרה פוליטית תגשים את התכליות הללו. ניצנים של עיסוק כזה אולי יכולים לבוא דווקא מהתפתחויות בדיונים על שאלות לא מדיניות, המלמדות את השמאל דברים חדשים על עצמו ועל מי ומה הוא רוצה להיות.




[1] את הפרטים על הסוגיות הקשות בהסדר – ירושלים, פליטים, גבולות, עתיד ההתנחלויות – לא אבחן כאן. אבל אם התפיסה הייתה נכונה, לטעמי אפשר היה למצוא פתרונות גם לבעיות אלו.
[2] את הנחות אלו חילצתי מתוך הספר "ארץ הצבי" לאריה לובה אליאב ז"ל
[3] זה וויכוח אינפנטילי לא משום שזו שאלה לא חשובה, אלא בגלל שזו שאלה שיוצרת פרסונליזציה של הסכסוך – והרי זה לא סכסוך בין מדינת ישראל לערפאת, זה סכסוך בין היהודים לפלסטינים

יום ראשון, 12 בינואר 2014

למה לא להשוות

היום אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה חוק שיאסור השוואה לנאציזם . עוד רגע אסביר למה בעיניי השוואה לנאציזם היא אכן אמצעי מוגזם ומטופש (על אף שאישית כשלתי בו פה ושם), אולם צריך להתחיל בכך שאסירת ההשוואה בחוק היא לא התמודדות טובה עם הבעיה. כאשר שיח ציבורי נודד לפסים פוגעניים ושליליים, שימוש בחוק כדי לתקן אותו אינו באמת פותר את הבעיה. דוברים יוכלו להעביר את המסר שלהם מבלי שיעברו על לשון החוק ותוך שימוש בשיטה לא פחות שלילית - אז במקום נאצים ישוו לפאשיסטים, ואת מחנות הריכוז יחליפו בגולאגים ואת היטלר יחליפו במאו צה טונג,או בטיטוס או בפרעה. הרעיון יישאר אותו רעיון והנורמה שמעודדת שימוש בהשוואה טוטאלית ומוחלטת לא תשתנה.


סיסמת החוק החדש: אסור להשוות


אבל נניח לכך, כי באמת לא כדאי להשוות לנאציזם תופעות מהאקטואליה הישראלית. לא בגלל שזו השוואה חמורה ולא כי היא פוגעת ברגשותיהם של ניצולים ולא בגלל היותה אמצעי רטורי לא אלגנטי. זה לא שאסור להשוות, זה שחבל להשוות. ההשוואה לנאציזם כמעט אף פעם אינה דיון רציונאלי שמשתמש בהשוואה כדי ללמוד. ההשוואה משקפת כמעט תמיד את פחדיו ואת סיוטיו של המשווה - כשביבי השווה את אחמדינגא'ד להיטלר וכשבגין עשה אותו דבר עם ערפאת הם בעיקר שיקפו את עצמם - את היותם יהודים המפחדים לגורל עמם, כשההשוואה לנאצים היא ביטוי לפחד טוטאלי ואינסופי. כשבן גוריון השווה את בגין להיטלר הוא שיקף בכך את הפחד הטוטאלי ההפוך - לא מהשמדה על ידי הנאצים אלא מהפיכה לנאצים בעצמנו. בשני המקרים, ההשוואה לנאצים שיקפה היסטריה ולא אפשרות למידה. ג'ון סטיוארט הסביר זאת היטב כשדן בנטייה הרווחת לאחרונה בארה"ב להשוות הכל להיטלר


יתרה מזאת, ההשוואה לנאצים לעתים קרובות מרחיקה אותנו מהדיון עצמו - במקום לומר שמשהו חשוב לטובת זכויות אדם או לטובת העם היהודי (או גם וגם) ובמקום להסביר למה מטרות אלו הן חשובות, אנו מניחים שההשוואה לנאציזם תעשה את העבודה. עתה נדמיין לעצמנו שטסנו אחורה בזמן ואנו בגרמניה ב1933. האם הסיבה שנתנגד לעליית הנאצים היא ש"הם כמו הנאצים"? לא! אנו צריכים להתנגד לכך כי הנאצים עיוותו את דמותה של החברה הגרמנית ושל כל גרמני תחתיהם, שהם הקימו רודנות של טרור ואלימות וסחפו את גרמניה לתוך אגרסיביות צבאית שנסתיימה במלחמה איומה עבור עשרות אומות בעולם. ההשוואה לנאציזם לא מלמדת רק על היסטריה, אלא גם על דלות חשיבה וקושי לחשוף הנחות יסוד.

(זו הייתה אתנחתא קלה כדי להראות כמה הומור הולך להיפגע כתוצאה מהחוק הזה)

בהשוואה לנאצים יש בעיה נוספת. כדרכן של השוואות היסטוריות, היא אינה מוסיפה מידע חדש על הדיון, אלא מארגנת את המידע הקיים בתבנית מסוימת כדי לנסות לומר עליו משהו. אלא שלעתים רחוקות המשווה באמת מנסה לומר שמישהו החל בהשמדת יהודים בתאי גזים ובפתיחה במלחמת עולם. לעתים קרובות ההשוואה מנסה להביע את הפחד שיום יבוא ונגיע לשם. אפילו הבלוגר אישתון, אדם מכובד ורציני, נפל בכך במודע. השוואתו לנאצים בעיקר שיקפה את הפחד שלו ובוודאי שלא הביאה ידע חדש לדיון על היחס הישראלי למבקשי המקלט מאפריקה.

 כתוצאה מכך, ההשוואה לנאצים בעיקר יוצרת אצל קהל היעד (שאינו משוכנע מראש) אפקט של דחייה טוטאלית. ביטויים כמו "מזכיר תקופות אפלות" יצרים אלרגיה חריפה אצל מי ששומע אותם - גם אם היא מכיר בכך שקיימת בעיה במצב הקיים, הוא לא באמת מוכן לשמוע ביטוי שמשמעו הסמויה היא "אנחנו נאצים". באופן אירוני למדי, אם יש דרך טובה לגרום למישהו לא לשים לב שהוא הולך ונהיה דומה לנאצי היא לומר לו שהוא נאצי.

***

אגב, כמובן שכל זה תקף גם ביחס להסברה הישראלית כלפי חוץ. האם האיראנים מסוכנים לעולם כי הם "כמו הנאצים"? לא, משום שהם מעודדים טרור עולמי וממנים במיליארדים מלחמות אזרחים בארצות בכל המזרח התיכון ומפתחים כלי נשק מתקדמים (לא רק פצצה גרעינית אלא גם מערכת טילים באליסטית ואפשריות בלתי קונבנציונאליות אחרות) שיהוו איום על מגוון ארצות אחרות. כשארה"ב מנסה להסביר לעולם שאלקאעדה הוא סכנה לשלומו היא לא משווה את בן לאדן להיטלר. היא פרקטית מראה כיצד פעולותיו מסכנות יציבות וחיים בכל מקום. מה לנו ולהנהגתנו לחזור ולנסות להשוותם לנאצים, ובכך בעצם לומר לעולם שאנחנו בפוסט-טראומה ורואים נאצים בכל מקום. את הדימוי הזה, של הישראלי בטראומה שמזהה בכל מקום את הנאצי האורב, הציג סייד קשוע באופן אלגנטי בפרק הסיום של העונה השלישית ב"עבודה ערבית" - בפרק הזה נתקע כל הבניין במקלט לזמן ממושך, ובמהלך השהייה פתאום מתחילה יוכבד להתפרץ בצעקות ובבכי כלפי המשפחה של אמג'ד ובושרה : "אתם עם הטנקים שלכם והמטוסים שלכם והמגפיים שלכם".  ובן זוגה ממהר להרגיע אותה ולהסביר ש"כל משפחתה מתה במלחמה". האמת העצובה היא שהחברה הישראלית אכן מזכירה את הנפגעת הפוסט-טראומתית, ולא נראה שמישהו בצד השני מתעניין בטראומה הזו.

***
זה לא ש"אסור להשוות" - יש דברים אסורים בהרבה מלהשוות אנשים או מפלגות או רעיונות לנאציזם. זה פשוט יותר - חבל להשוות. אין טעם להשוות. ובעיקר - השוואה מלמדת עליך הרבה יותר משהיא מלמדת על מה שרצית לומר.

יום שישי, 10 בינואר 2014

כהני פנחס בישראל

לא מזמן כשלתי באחד הכללים הידועים של ויכוחים באינטרנט – ההשוואה לנאצים. על חסרונותיה של שיטה זו כאמצעי לדיון אינטליגנטי כבר הרחיבו לפניי, ולכן אתמקד בנושא שהביא אותי לנפילה שכזו. היה זה פעילות הארגון "להב"ה", שלו אף מקבילה חרדית בשם "יד לאחים".

ארגונים אלו פועלים למניעת התבוללות בישראל. שניהם מתהדרים במקרים רבים של "הצלת נערות יהודיות שנחטפו על ידי ערבים". אמנם, כאשר נערך דיון מיוחד בנושא בכנסת, הבהירה המשטרה שהתופעה לא קיימת, אולם פעולות "ההצלה" לעתים קרובות הן רק חלק מפעילות רחבה יותר – שנועדה למנוע כל סוג של קשר בין יהודים וערבים, גם מרצון והסכמה מלאים. חבר שלי מתקופת הלימודים שהיה קשור לפעילות הארגון סיפר שמרבית הפעילות עוסקת במניעת היווצרות קשר כזה ולא ב"סיומו", וש"לפעמים צריך להרחיק אותן מהערבים ממש בכח כנגד רצונן". הוא אף הסביר שהפעילות מתמקדת ביהודיות עם ערבים כי לתפיסתו זה "משפיל את העם היהודי".

שלט אופייני של הארגון
 

אגב, הפעילות ביחס לקשרי יהודיות-ערבים היא ממש לא מכלול הפעילות של שני ארגונים אלו. הם מפיצים כרזות שנועדו להזהיר ערבים מלחשוב על יהודיות, מחלקים תעודות כשרות מיוחדות לחנויות שנמנעות מהעסקת ערבים, מתנכלים ליהודים משיחיים, לארגוני מסיון או ליהודים שמגלים איזהשהוא קשר מוגזם לנצרות. אולם הגדרתם למניעת מסיון היא כוללנית למדי. רק לפני מספר שנים נחשף כיצד התנכלו לנגנת עוגב ישראלית שהעזה ללכת פעם בשבוע לנגן במנזר. הם גם הובילו קמפיינים שקראו לפיטוריהם של נוצרים מחברות ישראליות גדולות בטענה שאלו עלולים להעביר יהודים על דתם, להרחקה מהכנסת של יהודיה שנישאה לגוי ולהורדת הסדרה "עבודה ערבית" מהשידור בטענה שהיא מעודדת התבוללות.

אמג'ד כמעודד התבוללות ידוע
 


אכן, טעות קשה הייתה להשוות את פעילות ארגונים אלו לאירופה של שנות ה-30. מה לנו באירופה כשאפשר ללכת לאמריקה, אשר בה עד לפני 50 שנה עוד היו חוקים כנגד "ערבוב גזעי" וכנגד יחסי מין של שחורים ולבנים. אגב, באחת ממדינות אמריקה החוק בוטל רק בשנת 2000 (על אף שכנראה כבר לא נאכף בשלב הזה הרבה שנים). ביטול החוק לא הפריע למחתרות שפועלות בנושא בארה"ב עד היום. אעצור ואתמקד רגע באחת ספציפית, פחות חשובה כל-כך מבחינת כמות הטרור והאלימות שביצעה אלא מבחינת ההצדקה הדתית שמצאה לה, והיא קבוצת "כהני פנחס".

 ב1990 בספר ושמו Vigilantes of Christendom: The Story of the Phineas Priesthood - ניתנה ההצדקה הדתית והאידיאולוגית לכל מעשה של מניעת יחסים בלתי "טבעיים" – אגב, לא רק שחורים ולבנים הם הסיפור, אלא גם יהודים ונוצרים, אסיאתיים וכו'. מאין שאבו כהני פנחס את השראתם? מפנחס הכהן כמובן. ועתה נעצור לטובת שיעור תנ"ך קצר. פנחס הכהן רוצח את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור, אשה ממדין, על כך שהעז לזנות ברבים. כהני פנחס אוהבים לצטט במיוחד את תגובת אלוהים: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "כהני פנחס" מסבירים שכל אחד המבצע מעשה המונע יחסים בלתי טבעיים הופכת לזרעו הרוחני של פנחס הכהן וזוכה בגמולו.

 אמנם, יד לאחים ולהב"ה עוד לא הגיעו למימדי אלימות שכאלה (מכות, הפחדות ואיומים לפי עדויות מסוימיות היו, למי שתהה), אולם היסוד הרעיוני שלהם ושל "כהני פנחס" זהה לחלוטין - חוויה כי האל עצמו מתיר לך לפעול וכי פעולתך היא למעשה פעולה של ערבות.
***
דרך אחרת להבין מהי המוטיבציה של ארגונים אלו היא המיזוגניה שלהם. קל לשים לב שארגונים אלו לא פועלים נגד קשרים של ערביות עם יהודים. הטון שמשדרים ארגונים אלו הוא ראיית הנשים כפרס, כאובייקט מסוים שהיהודי והערבים מתחרים עליו, כמו בשיר המפורסם של מאיר אריאל. אגב, שימו לב שלבנות ישראל אין זכות לעמדה משלהן בנושא, זו החלטה של אבותיהם שלהם זכות מוחלטת מולן. כך קיבלה פעילות הכהניסטים גם מימד של מסורת וחיזוק מעמד המשפחה.

 

יש ויש דרכים שונות להתגונן מפני הביקורת על הארגונים הללו - לחזק את מיתוס "חטיפת היהודיות" או לדבר על התופעה כפי שהיא אכן מתועדת - של צעירות יהודיות ממצב סוציו-אקונומי נמוך שיוצאות עם ערבים מבוגרים מהן. אפשר להעצים באופן דרמטי את פעילות ארגוני המסיון ואפשר לטעון שסייד קשוע יצר קונספירציה שנועדה לגרום לנו לרצות להתבולל. תמיד יימצאו מי שיאמינו.

אפשר גם לבקר את פעילות הארגונים הללו אך לזלזל בכוחם ולהציגם כשוליים סהרוריים – אותם ארגונים המונים אלפי מתנדבים ועובדים (יותר למשל מעדאללה, שלום עכשיו, רבנים לזכויות אדם ושוברים שתיקה ביחד) הופכים פתאום לקבוצה קטנה ושולית שאפשר לזלזל בסכנותיה.

ואפשר לדבר על מה שבאמת מעורר את כהני פנחס בישראל, וזה אי בטחונם ביכולתם לחזק את הזהות היהודית. מדוע ארגונים אלו פונים שוב ושוב להגזמות ומספרים כיצד יהודיות נחטפות באלפים לכפרים מוסלמים? משום שהם מפחדים להיכנס לדיון האמיתי: מהי זהות יהודית ומדוע שלי יהיה רצון לשמור עליה ולהנחילה לילדיי. אגב, זה לא משום שלפעילי הארגונים אין זהות כזו, אלא משום שהם יודעים שהתשובה שיש להם להציע לא בהכרח תעניין את הנוער של היום.

לכן, היעדרה של תשובה חיובית לשאלה: "למה לי להיות יהודי" מובילה לתשובות שליליות - יהפכו אותך לנוצרי כמו הנאצים ששרפו את הסבים שלך, המוסלמים יחטפו אתכם לכפר וירביצו לכם. תשובות אלו לא שונות במיוחד מתשובות שנותנים גם הרבה ציונים חילונים, נאורים בעיני עצמם, לשאלת הצורך במדינת ישראל: הם מאיימים עליך שבחו"ל תסבול מאנטישמיות.

***
חלק מהרעיון של שחרור היהודי והפיכתו לחופשי בארצו הוא שלאותו יהודי יש אפשרות לבחור את דתו ומורשתו, גם אם הוא מעוניין להתנתק מהקולקטיב היהודי. אם אנו צריכים לקיים את הלאום היהודי על בסיס הפחדה ואלימות מתמידים וגוברים כלפי עצמנו, הרי זה לאום מפוקפק למדי להשתייך אליו.

 לפיכך לזלזל בקבוצות הללו ובכוחן זה טפשי. הכהניסטים של "להב"ה" מציבים לנו אתגר – האם אנו שותקים מולו? האם אנחנו מוכנים לקבל מהלכי הפרדה בין יהודים וערבים ברחובות? האם אנו משלימים עם השימוש שלהם באלימות כלפי זוגות מעורבים? כפי שהודגם סביב הקמפיינים של נגד "עבודה ערבית" או האיומים וההצקות לנגנת עוגב מסכנה בירושלים – המאבק של ארגונים אלו בהתבוללות הופך להיות כיסוי למאבק בכל דבר שאינו מוצא חן בעיניהם בחייכם. ביום אחר זה יהיה האפשרות לסייר בכנסייה או לשמוע אופרה או לצפות במונטי פייטון. וגזענים, כך מספרת ההיסטוריה, אינם נעצרים מול רוב גדול ואדיש. הם נעצרים מול פעולה נחושה.
אולם לצד הפעולה הזו, תשובה חשובה ביותר לכהני פנחס בישראל היא שאנחנו לא צריכים אותם. יש לנו זהות יהודית מבוססת היטב, והיא אינה דורשת הפרדה של כל תחומי החברה בין יהודים וערבים כדי לקיימה. היא אפילו יכולה להתמודד עם אותם בודדים שירצו לוותר על הזהות הזו. והיא תשרוד ותמשיך הלאה דורות רבים אחרי שהגל הגזעני העכור של ארגונים אלו יישבר ויישטף אל החוף. 

יום שבת, 4 בינואר 2014

השיר "אני אפריקאי" של הבילויים








"אף על פי כן, אתה ממשיך
אתה נותן לחדר שיחשיך
אף על פי כן, אפרסקים
מצאת חן והרשקוביץ הסכים"

השיר "אני אפריקאי" הוא שיר שעוסק ביחס בין האמן לחברה, ובין המסר הפוליטי שלו לבין הצורך שלו להתפרנס. ה"אף על פי כן" הוא שיטה להכניס אותנו למצב הנפשי של האמן. הוא רוצה לעשות משהו אחד, אבל אף על פי כן הוא עושה משהו אחר. החדר שיחשיך הוא המדינה כמובן שהולכת ונעשית חשוכה. הרשקוביץ שהבילויים מוצאים חן בעיניו הוא כנראה הקהל האשכנזי-אליטיסטי שבעיקר אליו הגיעו הבילויים בסופו של דבר.

"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"

החזרה על השורה הזו מציגה את הקושי הגדול של הבילויים - האמנות והמסר שלה לא מצליחים לעצור את "שטף הדם", את המלחמה והאלימות היומיומית של החיים בישראל. ולמרות זאת הבילויים לא מוותרים ומוכנים להמשיך לבדר את ההמון בצומת.

"אתה לומד להסתדר
אתה רוקד בבית הבוער
אתה אוהב כמו רוכל
אתה רוכב על מישהו שזוחל "
אז אתה מכיר בבעיה ומנסה לחיות אתה. טבל אז אתה מגלה שהמוזיקה החופשית (ריקוד ואהבה) שאמורה לומר משהו היא חלק מכניסה לסחר-מכר הרגיל, לשוק קפיטליסטי משוגע שבו אתה תמיד רוכב על מישהו.

"אף על פי כן, אתה ממשיך
אתה נותן לחדר שיחשיך
ישן יותר, קורא פחות
קונה פסנתר, שלא תשמע את הצרחות
וזה נקרא להתבגר
אתה הופך למישהו שמוכר "

אתה מתעייף בהדרגה, מאבד את האנרגיות ונאטם בהדרגה לקשיים של מי שסביבך. הפסנתר והצרחות הם כנראה הומאז' לסצנה המפורסמת מרשימת שינדלר, בה החיילים הנאצים עוצרים לרגע את גירוש היהודים על רקע ההתלהבות שלהם מפסנתר שהם נתקלים בו באחת הדירות.

"עגלות הפוכות ותמרות של עשן
כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר
בעיניים פקוחות, כבר יודעים שלשווא
שנוכל לפחות להגיד לאחות שהפציעה משם
כי הפסקנו לפחוד כשאיבדנו תחושה
שום מבצע הנחות לא ירגיע עכשיו
בעיניים פקוחות, כבר יודעים שלשווא
להגיד לפחות כשתשאל האחות שהפציעה משם"

אפשר לקרוא את המלים הללו כקריאת ייאוש – שהמאבק כבר אבוד ונועד רק כדי להרשים ("לומר לאחות שהפציעה מתחריר/רוטשילד") אבל הצרחות בדיסק גרמו לי לקרוא אותן להיפך. הבית הזה הוא קריאת תקווה! התקווה נולדת דווקא מהייאוש הכלכלי – שום מבצע הנחות לא יגיע יותר. ואותו ייאוש מוביל את הבילויים לזיק של אמונה – כשהם ייצאו החוצה לרחוב גם ההמונים יבואו בעקבותיהם. גם בלי תקווה ובלי ציפייה להצלחה, אובדן הפחד והיכולת להפסיד עשויה לסחוף את החברה הישראלית לבקש משהו אחר.

לכן הבילויים מסיימים עם "אין דבר שתאמר שיכול לעצור את תוף המרים" – הקריאה הזו מופנית כלפי השיטה הישראלית, המשטר, המדינה והממסד שמאחוריהם. הבילויים מתחילים בייאוש ואף על פי כן מסיימים בתקווה – שום דבר לא יעצור את האמנות שלהם מלהישמע ולהשפיע.

ואתם יודעים מה? יש סיכוי שהם צודקים.

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

הזכות לשלוט, הזכות להישלט, הזכות להשתתף

לחרדים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו החרדים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הם יהיו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט, שופטים, מנכ"לים ומובילים בתקשורת. הם גם יהיו ראשי עיר, מנהלי בנקים ונגידים.
חרדים נוטים לגלות סולידריות ולבחור בחרדים, וכן לא מעט מסורתיים ודתיים. גם הלחץ הגובר של התנועות החרדיות משפיע. על כל גבר שיתמודד עליו חרדי מול חילוני, סיכויי החרדי עדיפים באופן משמעותי
יום יבוא וראש הממשלה החרדי ישלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, דתיים וחילוניים כמובן. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך החרדים? הם לא יהיו שם. ממש לא.
יום יבוא והחרדים בממשלה יזמו פרוייקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הם ישדרגו את התחבורה בתכניות לבנייתם של מטוסים ואניות חדישים. הם ישלחו לפרויקטים הללו עשרות אלפי חילונים ודתיים. פועלי הדחק הללו יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמישו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי לא חרדים. והחרדים? הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם.
לא ירחק היום וראש העיר החרדי יתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. הוא ישלח אלפי חילונים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי מסורתיים ודתיים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הלא חרדים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.
ומי לא יהיה שם? החרדים, כמובן. הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לחרדים והשאר למי שלא חרדים. במקום שלא תשלוט הנאורות, ישלטו החרדים.
***
הטקסט שקראתם זה עתה הוא פרפראזה, עם כמה התאמות והשמטות נדרשות, למאמרו של דב הלברטל שגרס כי "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט". חיבור כגון זה שרשמתי כאן אמור לעורר תחושת קבס חזקה אצל כל אדם בעל לב קשוב וראיית כל בני האדם כבעלי ערך. משהו בסיסי בעולמו הרוחני והערכי יתקומם נגד המלים המתועבות הללו. אולם לאדם החרדי, או למישהו שמעורה וקרוב די צורכו לעולם החרדי, הדבר יהיה אף חמור יותר - המלים ממש ייתפסו כהתקפה, כסכנה ברורה לחירותם ולאושרם. הרבה מהם יראו את המלים הללו בתור ניצב של חרב, שהלהב בסופה הוא חקיקה מפלה, אלימות מאורגנת יותר או פחות, או רק אווירה חברתית אגרסיבית אשר תשאיר אותם בשולי החברה.
עו"ד דב הלברטל, מרצה למשפט עברי 

וזו הסיבה הראשונה, המיידית, לצורך שלנו, הגברים, בפמיניזם ובכוח חברתי משמעותי שיקדם אותו. לא משום שהוא מסקנה לוגית הגיונית של הערכים הליברליים של חלקנו, אלא משום שהוא מבטא סולידריות עם כל מי שיקרה לנו בעולם הזה – חברות, אמהות, אחיות, בנות, מפקדות, פקודות, בוסיות, עובדות, עמיתות... אם אנו עומדים בצד אנו משאירים אותן חשופות לסכנה לא נורמאלית. אפשר לטעון שזו עמדה פטרונית. היא מניחה שיש כאן מישהי שצריכה הצלה, והמישהי הזו לעתים קרובות יודעות לדאוג לעצמה. בתגובה אפשר לומר שהפטרוניות הזו משקפת אחריות מוסרית אל מול זוועה קיימת (או לחלופין - זוועה העומדת בפתח).

הפחד המאצ'ואיסטי והשחרור הפמיניסטי

דברי הלברטל, כפי שעמדה על כך עו"ד רבקה שוורץ, משקפים בראש ובראשונה פחד. הלברטל מתאר הזיה מפחידה של עולם בו גברים הם עבדים. כל תיאוריו של השלטון הנשי נראים כאילו נלקחים מימי האימפריות העתיקות - עולמו האפוקליפטי מורכב רק מעבדים גברים ומשליטות נשיות. הדיכוטומיה של הלברטל מאירה את הסיבה השנייה שהגברים צריכים כח פמיניסטי משמעותי. העולם ההלברטלי הוא עולם שבו קיימות רק שתי זכויות לבני אדם – זכות לשלוט ולהישלט. הלברטל מעוניין להפחיד את הגברים שבלא אלוהים (כלומר אלוהים של הדת היהודית בגרסתה החרדית-ליטאית-אשכנזית) הם נידונו להיות הנשלטים. בעולם שוביניסטי כזה, בין אם השוביניזם הוא ממקור דתי, לאומני או סקסיסטי, עלינו הגברים מוטל להלך בעולם הזה ולחשוש כל הזמן למעמדנו ולאיזה גבריות מומצאת. אנחנו נידונים לשים לב אם חברה שלנו לא קוראת עלינו תיגר, אם הבת שלנו לא יצאה מהבית חשופה מדי ואם איזה זר לא התחיל בטעות עם אחותנו. ובעיקר - אנחנו חייבים כל הזמן לפחד מהחבר'ה, לפחד "לא לצאת גבר".



גבר שמעוניין להיות בן חורין ידחה את העולם הזה. הוא יבין שבעולם כזה, בין  אם הנורמות שמחזקות אותו הן תרבותיות, חוקיות או דתיות, הוא איננו חופשי. הפמיניזם מאפשר לגברים הזדמנות להשתחרר מיחסי השולט-נשלט, המשחיתים את הנפש של כל מי שהתנסה בהם באופן טוטאלי ולמשך זמן רב מדי[1]. זו אגב סיבה שהרבה שוביניסטים מכניסים את אלוהים לוויכוח - אם כבר לכפוף את עצמך בפני משהו, עדיף בפני ריבון העולם. אבל הדיון על אלוהים ודת מחייב אותי לגעת בכמה נקודות חדשות.

המהפכה המהוללת

בלא שום נימוק או תימוכין, מחליט הלברטל כי משום מה הימצאותו של אלוהים בעולם תהיה הפתרון לאותה הזיה אפוקליפטית על אימפריית הנשים. וכאן הוא משרת את עמדתם של מגוון כותבים ואישי ציבור בעלי עמדה אנטי דתית. את דבריו אפשר לסכם בדברים שלקחתי מאתר הארגון "דעת אמת" – "האידיאולוגיה הדתית - אורתודוכסית והאידיאולגיה החילונית הנאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והן למעשה נועדו למאבק נצחי כל זמן שהן קיימות כערכי יסוד אצל בני האדם" – דברים שיכלו גם להיות מצוטטים מהאיאתאללה חומייני או מההוגה חסן אלבנא. וזו סיבה שאנחנו לא סתם זקוקים לפמיניזם, אלא לפמיניזם דתי.
פמיניזם דתי איננו, כפי שכמה חושבים, פמיניזם המובל בידי דתיים. וגם לא פמיניזם המכוון למוסדות הדת או ביחס לטקסים דתיים. כל אלו הם כמובן גילויים חשובים שלו, אולם פמיניזם דתי הוא בראש ובראשונה כל פעולה החותרת להתיר את הקשר הגורדי שקיים בין דת לשוביניזם. והרי קשר זה קיים – הוא קיים בטקסטים שלנו ("ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"), הוא קיים בטקסים שלנו ("שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה") והוא קיים בפרקטיקות הבסיסיות ביותר המתעלמות ממקומה של האישה בחיים החברתיים והאינטלקטואלים (לא סופרים אותה - לא כמטאפורה אלא ממש). מהלך שגרתי של ראש המדרשה שלי (ד"ר מיכה גודמן) הוא להסביר את הבעיה הזו ולפסול כמה מהשיטות המקובלות להתמודדות איתה - את האפולוגטיקה, הפונדמנטליזם או ההתנתקות מהמסורת. במקומן אמור לבוא הדיאלוג הכן עם המסורת, שהוא-הוא גם הזדמנות להתחדשות ולשינוי.
חברות כנסת מתפללות עם נשות הכותל - דוגמה סמלית לפמיניזם הדתי
שלוש הנחות עומדות בבסיסו של הפמיניזם הדתי - א. שמנגנוני דיכוי הקשורים היום בדת ומסורת הם בין אלה המונעים את מקומה המלא של האישה בחיים האנושיים החברתיים; ב. למרות זאת, לדת ולמסורת יש תפקיד חשוב בחיינו; ג. ניתן לקדם את מקומה של האישה בחברה למקום שווה-ערך לגבר גם בלא נטישה של הדת והמסורת;
שלא במקרה, הפמיניזם הדתי הוא מוקד תסיסה מרכזי היום בשאלות חברתיות בישראל ובעם היהודי - הוא שרשי ומהפכני בעת ובעונה אחת. הוא מקור להתחדשות ולתחייה רוחנית יוצאת דופן. נדמה לי, שיש בו גם הזדמנות לפתוח שער ליחסים בריאים יותר בין שבטי ישראל השונים. ואולי גדולתו היא ההימנעות משיח הבעלות על הכוח הפוליטי והשררה - הפמיניזם הדתי מתמקד בעיקר בתביעה להשתתף ובתנאים הוגנים. אין זה משנה שאני גבר וחילוני. כבעל לב אנושי, כבן חורין, כיהודי - מוצא אני את כל הסיבות להצטרף אליו. ובינינו, הלברטל? אני לא חושב שאנחנו בסכנת שיעבוד כה גדולה.

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת יְהוָה" (הושע ב)




[1] אין כוונתי כאן כי יחסים כאלה הם פגם מוסרי כשלעצמם; רק שהימשכותם ללא גבולות למשך זמן יוצרת השחתת מידות

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

יש בי מזה וגם מזה - מסע דרך שירה ישראלית בין ת"א וירושלים

תעבור לעיר הגדולה
תחזיק שם חדש אולי ניתוח
לא ידעו מי אתה
מי שהיית ברח
יצירתי ומפותח תרבותית
הוויה קצת מטושטשת
אולי תהיה כוכב שמאוהב בקיומו " (כוכב, אסף ארליך)

"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב " (יש לי סימפטיה, מאיר ויזלטיר)

החלום התל אביבי, בניגוד למה שכמה חושבים, אינו זהה לחלום האמריקאי. השירים שכותבים אמנים על ת"א לא מדברים על עשיית כסף או על הגעה למקום ראשון בסולם הכלכלי[1]. תל אביב גם אינה מחפשת להיות מרכז העולם. החזון התל אביבי, בחלקו לפחות, הוא חזון לבני אדם פרטיים - הוא האפשרות לממש את עצמך וליצור באופן חופשי. הוא היכולת להשתחרר ממי שהיית קודם לכן, משום שהעיר הזה כל-כך גדולה ש"לא ידעו מי אתה". התל-אביביות אינה התחרות או הריצה ללא הפסקה. היא היכולת להיות אינדיבידואל.

"הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת" (התחנה הישנה, קובי עוז)



התחנה המרכזית הישנה
החלום התל-אביבי הוא חלום של שחרור עצמי. רבי אברהם יהושע השל כתב כי האדם החופשי הוא "האדם היוצר אשר אינו נסחף בזרם ההכרח, אשר אינו כבול בשלשלאות התהליכים, אשר אינו משועבד לנסיבות...". תל אביב, כך נראה, היא ההזדמנות לברוח מהסביבה הישראלית, מהגשם היורד והשמש הבוערת שמאיימים עליך מדי יום. אולי בגלל זה, הפכה ת"א למוקד הזדהות עבור כל מי שנמצא מחוץ לגדר בשאר החברה הישראלית - הדוגמה הבולטת ביותר היא להט"בים, שנמצאים מחוץ לגדר גם כקבוצה וגם כל אחד אישית. וכך, הופך החלום התל אביבי הפרטי לחלום קיבוצי על פלורליזם.


"ירושלים, עיר שווה פיצוץ
הולך במדרחוב מרגיש כמו קיבוץ גלויות
אלף תרבויות, לכל אחד יש אח ותשע אחיות
ערבים בסדר חרדים בחדר
וכולם פה קולטים את אלוהים - בתדר " (הנה אני בא, דג נחש)

 אחת מטענות הביקורת על תל אביב הוא שהפלורליזם שלה הוא שקרי – שמדובר בפלורליזם של צפונבונים אשכנזים חילונים ולא של אוכלוסיות שונות אחת מהשנייה. אצטט את חברתי רחלי שכתבה על הנושא בוואינט – "בתל אביב תמצאו רק חילונים למיניהם, וכולם "מגניבים" - עם שמלת וינטאג' אופני וינטאג' וכלב וינטאג'... בירושלים, ולא בתל אביב, נמצא הפלורליזם האמיתי. כאן באמת נפגשות תרבויות. כאן באמת חיים זה לצד זה דתיים, חרדים, חילונים, רפורמים, מסורתיים, ערבים, חובשי קסקטים, משוגעים, שפויים, לא מוגדרים ומה שביניהם". ואולם הפלורליזם הירושלמי מוגבל למשמעות המילולית שלו - אכן יש ריבוי מגוון יותר בירושלים. אך סבלנות בין הקבוצות השונות תימצא הרבה יותר בתל אביב – בה יש לא רק "שמלות וינטאג'" אלא בעיקר אינדי – תרבות וסגנון חיים שפורצים גדרות וגבולות קיימים. ואולם, האתגר הגדול של יציאה מגדרך היא היכולת בסוף התהליך לעצב גבול מחדש – כי גבולות מעצבים חיים. ועיצוב גבולות נראה כמשימה קשה מאוד בתל אביב...


"אחרי שנתיים של סדום ועמורה
לא מזהה את עצמי במראה
מכיר, מתערב, מתמזג, מסתחבק עם
כל הבעלים של הדיסקוטקים
עכשיו כשאני IN, מבין, זה לא נוצץ
כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ " (הנה אני בא, דג נחש)


"אם אתה לא שונה מכולם, אתה לא שווה כאן כלום
אם אתה לא שונה בעיר הזאת - אתה לא שווה כאן כלום" (אמצע החיים, אסף ארליך)


ושוב הפתעה. הביקורת על תל אביב אינה על תרבות הצריכה או הגלובליזציה, אלא על משהו קטן ומקומי - תרבות המועדונים. זו תרבות שבה אדם צריך להמציא את עצמו ולהתקבל חברתית כל הזמן. שהיעד המרכזי הוא להיות בעניינים. יש קשר עמוק בינה ובין החירות התל אביבית – החירות שבה אדם מחפש את עצמו מובילה לחיפוש השראה. השראה דורשת בני אדם, מקומות וטקסטים שהם מודל לחיקוי. ומהרגע שאחד הגיע למעמד הIN המבוקש, מנסים אחרים להגיע אליו בכל הדרכים הלא נכונות - להכיר, להתערב, להתמזג, להסתחבק. ובמלים אחרות, למכור את עצמך לטובת אחרים. לזנות.


"הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
תל אביב התהפכה על גבה
היא הייתה לי סיפור אהבה
בסוף גיליתי שהיא פרוצה " (הביאו את הסתיו, חמי רודנר)

 החזון התל אביבי הוא נשגב ומדבר על שחרור עצמי וחירות אישית. וכשם שהחזון נשגב, כך כשלונו מפואר – האכזבה מתל אביב המשעבדת את האדם לדעת הקהל, לקול ההמון ולרייטינג. ה"אהובה שהפכה לפרוצה" של חמי רודנר היא למעשה גלגול של סיפור ירושלמי לחלוטין. כך, 2700 שנה קודם לכן, הוא מסופר על ידי ישעיהו הנביא - [ישעיהו א כא] "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" – ישעיהו וחמי רודנר, כל אחד בתורו, מאוהבים בעיר שלהם אך מאוכזבים ממצבה. ואולם לישעיהו יש גם תקווה. הוא משוכנע שירושלים ההיסטורית שלו עוד תתאושש ותחזור לחיות בהתאם לחזונה- [כו] "...וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ 'עִיר הַצֶּדֶק', קִרְיָה נֶאֱמָנָה". אבל ישעיהו מדבר על עיר שתחזור לגדולתה רק ביום רחוק-רחוק, בתיקון החוק והמשפט בארץ. אולי אפשר לחזור אליה בדרך אחרת?

"חזרתי לירושלים, פה החומוס טוב זה בדוק
תן לי רוגע, תן לי שקט, לא יזיק איזה פיהוק
מתי פעם אחרונה שמתי איזה פתק בכותל, השקעתי באוכל,
עשיתי חברים חדשים,
העיר הזאת תחזיר לי ת'שליטה בחיים
נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים
ננשום קצת אויר הרים צלול כיין " (הנה אני בא, דג נחש)

 החזרה לירושלים אינה לכלילת היופי, בית המקדש או מלכות ישראל השלישית - אפילו הפתק בכותל או האוויר ההרים הם לא שם כחלק מ'ירושלים של זהב', אלא חלק ממשהו מתון וצנוע בהרבה. העיר המתוארת היא כלי ליצירת יציבות, לתחושת שליטה בחיים. האם זו עיר שהדג נחש חוזרים אליה? הם מונים דברים ארציים למדי - חברים חדשים, אוכל מושקע, אוויר נקי, רוגע...

 הדג נחש אולי כותבים על ירושלים של הכותל ובית"ר, אבל נראה שהם בעיקר מתארים את החיים הקהילתיים הפשוטים שהם מרגישים שאפשר לקיים בה. חיים קהילתיים שחסרים מאוד במרבית חלקיה של תל אביב. במסכת אבות מצמיד יהושע בן פרחיה את האמירה "קנה לך חבר והוי דן כל אדם לכף זכות" לביטוי "עשה לך רב". וההמלצה לעשות לך רב חוזרת אצל רבן גמליאל עם ביטוי אחר "והסתלק מן הספק". אני רוצה לחבר בין שתי האמירות שלהם, ולהראות כיצד לקנות לעצמך חבר ולדון אדם כל אדם לכף זכות פירושו להסתלק מן הספק – ובשפה אחרת, כיצד קשורים חיים של קהילה לחיי רוגע ושקט, חיים של תחושת שליטה.

 ההוראה "קנה לך חבר" מתקשרת בימינו לחברות האישית, אך בשעתה היא התייחסה לחיי הקהילה והקבוצה הקרובה. לכן גם הגיוני מאוד שהיא תוצב בסמוך ל"עשה לך רב", משום שאז החברות, המשפחה וגם הסמכות הרבנית היו מוקד חיי אותה הקהילה. בימינו, הקהילה היא מקום יציב, נגיש, והכי חשוב – מספק תחושה שליטה ועוצמה בחיים.

 "כך עכבר העיר
לי מספר, בין בניינים
שהלילות שבעירו
הם החיים
ועכבר הכפר
בתוך שדה, כך לי אמר:
ריח מתוק של פרדסים
זה העיקר.

וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה וגם מזה,
יש בי שניהם" (וביניהם, מאיר בנאי) 

גם חזרה לקהילה של ירושלים אינה פותרת את הבעיה. מאיר בנאי אומר "יש בי שניהם" ומתייחס לחיי העיר והכפר, אבל ישנם רבים ירושלמים-תל-אביבים שנעים בדיוק על הרצף הזה. והישארות באמצע הדרך במודיעין יכולה רק להחמיר את בעיותיהם. הם שמחפשים מיצוי אישי וחירות, חופש יצירה, חיים ללא הפסקה, ובקיצור – תל אביביות. ובמקביל ובלא לבטל אותה, את הקשר להיסטוריה ההיהודית והלא-יהודית הארוכה בירושלים, את שלוות חיי הקהילה בעיר, את השקט והרוגע שמלווים את העיר, זמן קצר לאחר הצפירה הרועשת המבשרת את ביאת השבת.

 "תל אביב (הנה אני בא)
אני מגיע (הנה אני בא)
באתי להזיע (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע

ירושלים (הנה אני בא)
חוזר אליך (הנה אני בא)
אל חומותיך (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע"

שירם של הדג נחש מדבר על המעבר מירושלים לתל אביב וחזרה. לכאורה הוא מסתיים בסוף סגור – חוזרים לקהילה הירושלמית ומקבלים שליטה בחיים. אבל זה לא כל-כך מקרי שבסוף השיר הם בחרו לחזור עוד פעם אחת לפזמון הראשון - ל"תל אביב, אני מגיע". גם שם בירושלים הם לא לגמרי היו מרוצים. עבור אלו שיש בהם גם מזו וגם מזו, הנדודים בין תל אביב לירושלים נידונים להימשך לזמן ארוך.




[1] ודווקא על ניו-יורק למשל כן, "I wanna wake up in a city, that doesn’t sleep


And find I’m king of the hill - top of the heap" (ניו-יורק, ניו-יורק/פרנק סינטרה)

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

אהוד בנאי ככהן גדול, או: למה לינץ' אינטרנטי אינו התשובה


הרעש הציבורי שנוצר עקב ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא, ביטולה והחזרתה, הביא אותי לחשוב בשנית על האנאלוגיה הקלאסית על הכהן והנביא, או על איש השלום ואיש הצדק.

לטובת מי שאינם מעורים בעובדות, תיאור קצר של הפרשייה: אהוד תכנן להופיע בהתנחלות סוסיא ביום שני הקרוב. הוא קיבל פניות רבות מארגוני שמאל רדיקליים שתבעו ממנו לבטל את ההופעה. הוא הציע להופיע בחינם גם מול פלסטינים באזור ומשרד ההפקות שלו הוציא הודעה שבה נאמר שלמרות שאהוד מחא נגד עוולות הכיבוש, הוא נגד הטלת חרם. ההודעה הזו (שיצאה גם כסטטוס בפייסבוק) יצרה תגובת נגד – לינצ'טרנט של ימנים שהתלוננו על השימוש במילה כיבוש ושל שמאלנים שכעסו על כך שהוא מבקר את המתנחלים אבל גם מופיע מולם. אהוד כנראה נבהל מהאווירה הזו והחליט עם ראש המועצה המקומית לבטל את ההופעה, מה שהביא ליתר ביקורת נגדו, ואף לזגזוג חדש – החלטה לקיים את ההופעה בכל זאת, יחד עם בועז שרעבי. עד כאן סיפור המעשה.
השמאלנים שביקרו את אהוד כעסו במיוחד משום שהם ידעו שהאלימות וחוסר הצדק הכרוכים בכיבוש נהירים וברורים לו. חלקם גדלו על אופרת הרוק 'מאמי' ועל שירים כמו 'ערבב את הטיח, אחמד'. כאחד ממעריציו וכמי שלימד גם שירים שלו לא הופתעתי כלל. זה לא, כמו שכמה מהציניקנים חושבים, מתאוות בצע או צביעות. יש כאן עניין אחר.

אהוד בימים היפים של "מאמי"
אהוד הוא פשוט לא האקטיביסט רודף הצדק, הנביא המוכיח בשער, הדפני ליף, המלקולם אקס שאתם רוצים שהוא יהיה. הוא איש שלום, אדם שמחפש הרמוניה ובאמת אוהב ומתפעל מבני אדם סביבו. הוא לא תלמידו של פרופ' ליבוביץ' (למרות שהוא העריך אותו והסכים עם דעתו במגוון סוגיות) אלא תלמידו של הרב פרומן.

מי שיקרא את שירי המחאה שאהוד כתב יראה שלעולם הם לא באים להאשים ולהצביע על התוקפן או המדכא, אלא להביא את קולו של הקרבן. ב"ערבב את הטיח" לא דובר על חיילים קלגסים, דובר על הפועל קשה היום מעזה. הביקורת הייתה מרומזת ואלגנטית (מי יבנה יבנה בית אם לא אנחנו נעבוד). ב"עבודה שחורה" אהוד לא תקף את אנשי הממסד הלבן ישירות, הוא תהה אם אברהם לא היה שחור. הוא לא ביקר את השחיתות השלטונית והמצב הכלכלי, הוא דיבר על ילד בן שלושים שעדיין גר עם ההורים בגלל המצב הזה. זה פשוט לא הוא לצאת למלחמה. אתם ציפיתם למאיר אריאל ול"מדרש יונתי", לא לעיר מקלט...

במאמר "כהן ונביא" פיתח אחד העם את ההסבר לכוחות הנפש שאני מנסה לתאר כאן. זה טקסט מאלף ולכן אביא ממנו קטע קצר:

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניה הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו..."

"לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במידה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניה כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים... נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להישאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניה' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים"

בחלוקה הזו של אחד העם, אהוד שייך לצדם של הכוהנים. ממש ככתוב במסכת אבות – מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. אולי אלו אינם האנשים לעלות איתם עלי בריקדות וללכת אחריהם לשדה הקרב. אלו האנשים לשבת איתם בסוף היום, אחרי ההפגנה והמכות מהמשטרה, ולזכור שיש חיים בחוץ, ושהעולם אינו מורכב רק מנביאי חורבן ופורענות. ובעולם המר של מדינת ישראל, אלו האנשים שיכולים לשאת את קולם של הקרבנות, לא לצעוד עם לפיד ביד.
כותבי הטורים וציירי הקריקטורות כבר חגגו על הפרשייה הזו וניסו להציג את בנאי בתור האחד שבא לשמח את החבר'ה אחרי הפוגרום. הם ציפו ממנו שאם הוא שמאלני אז יתמוך אוטומטית בעמדת החרם ושישנא מתנחלים. אבל אהוד "לא שייך למגזר ולא נכנס למגירה". זה פשוט לא הסיפור.


אז מה הלאה? יכול להיות שבמחנה המחרימים ילמדו שהלחץ האישי והאגרסיבי על אמנים להחרים הוא שיטה רעה, ושהמתנחלים יכולים להשתמש בה ביעילות רבה. אולי במקום להחרים את סוסיא, שיבואו אליה. שיבואו וידברו עם תושביה דברים קשים וינסו לפקוח עיניהם. אם הם כל כך התאהבו באידיאל של הנביא, שלפחות יאמצו אותו כמו שצריך וידברו אל המוני העם, ולא אל עצמם ובין עצמם.