הזכות לשלוט, הזכות להישלט, הזכות להשתתף

לחרדים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו החרדים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הם יהיו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט, שופטים, מנכ"לים ומובילים בתקשורת. הם גם יהיו ראשי עיר, מנהלי בנקים ונגידים.

חרדים נוטים לגלות סולידריות ולבחור בחרדים, וכן לא מעט מסורתיים ודתיים. גם הלחץ הגובר של התנועות החרדיות משפיע. על כל גבר שיתמודד עליו חרדי מול חילוני, סיכויי החרדי עדיפים באופן משמעותי

יום יבוא וראש הממשלה החרדי ישלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, דתיים וחילוניים כמובן. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך החרדים? הם לא יהיו שם. ממש לא.

יום יבוא והחרדים בממשלה יזמו פרוייקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הם ישדרגו את התחבורה בתכניות לבנייתם של מטוסים ואניות חדישים. הם ישלחו לפרויקטים הללו עשרות אלפי חילונים ודתיים. פועלי הדחק הללו יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמישו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי לא חרדים. והחרדים? הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם.

לא ירחק היום וראש העיר החרדי יתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. הוא ישלח אלפי חילונים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי מסורתיים ודתיים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הלא חרדים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.

ומי לא יהיה שם? החרדים, כמובן. הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לחרדים והשאר למי שלא חרדים. במקום שלא תשלוט הנאורות, ישלטו החרדים.

***

הטקסט שקראתם זה עתה הוא פרפראזה, עם כמה התאמות והשמטות נדרשות, למאמרו של דב הלברטל שגרס כי "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט". חיבור כגון זה שרשמתי כאן אמור לעורר תחושת קבס חזקה אצל כל אדם בעל לב קשוב וראיית כל בני האדם כבעלי ערך. משהו בסיסי בעולמו הרוחני והערכי יתקומם נגד המלים המתועבות הללו. אולם לאדם החרדי, או למישהו שמעורה וקרוב די צורכו לעולם החרדי, הדבר יהיה אף חמור יותר - המלים ממש ייתפסו כהתקפה, כסכנה ברורה לחירותם ולאושרם. הרבה מהם יראו את המלים הללו בתור ניצב של חרב, שהלהב בסופה הוא חקיקה מפלה, אלימות מאורגנת יותר או פחות, או רק אווירה חברתית אגרסיבית אשר תשאיר אותם בשולי החברה.

עו"ד דב הלברטל, מרצה למשפט עברי 

וזו הסיבה הראשונה, המיידית, לצורך שלנו, הגברים, בפמיניזם ובכוח חברתי משמעותי שיקדם אותו. לא משום שהוא מסקנה לוגית הגיונית של הערכים הליברליים של חלקנו, אלא משום שהוא מבטא סולידריות עם כל מי שיקרה לנו בעולם הזה – חברות, אמהות, אחיות, בנות, מפקדות, פקודות, בוסיות, עובדות, עמיתות... אם אנו עומדים בצד אנו משאירים אותן חשופות לסכנה לא נורמאלית. אפשר לטעון שזו עמדה פטרונית. היא מניחה שיש כאן מישהי שצריכה הצלה, והמישהי הזו לעתים קרובות יודעות לדאוג לעצמה. בתגובה אפשר לומר שהפטרוניות הזו משקפת אחריות מוסרית אל מול זוועה קיימת (או לחלופין - זוועה העומדת בפתח).

הפחד המאצ'ואיסטי והשחרור הפמיניסטי

דברי הלברטל, כפי שעמדה על כך עו"ד רבקה שוורץ, משקפים בראש ובראשונה פחד. הלברטל מתאר הזיה מפחידה של עולם בו גברים הם עבדים. כל תיאוריו של השלטון הנשי נראים כאילו נלקחים מימי האימפריות העתיקות - עולמו האפוקליפטי מורכב רק מעבדים גברים ומשליטות נשיות. הדיכוטומיה של הלברטל מאירה את הסיבה השנייה שהגברים צריכים כח פמיניסטי משמעותי. העולם ההלברטלי הוא עולם שבו קיימות רק שתי זכויות לבני אדם – זכות לשלוט ולהישלט. הלברטל מעוניין להפחיד את הגברים שבלא אלוהים (כלומר אלוהים של הדת היהודית בגרסתה החרדית-ליטאית-אשכנזית) הם נידונו להיות הנשלטים. בעולם שוביניסטי כזה, בין אם השוביניזם הוא ממקור דתי, לאומני או סקסיסטי, עלינו הגברים מוטל להלך בעולם הזה ולחשוש כל הזמן למעמדנו ולאיזה גבריות מומצאת. אנחנו נידונים לשים לב אם חברה שלנו לא קוראת עלינו תיגר, אם הבת שלנו לא יצאה מהבית חשופה מדי ואם איזה זר לא התחיל בטעות עם אחותנו. ובעיקר - אנחנו חייבים כל הזמן לפחד מהחבר'ה, לפחד "לא לצאת גבר".

גבר שמעוניין להיות בן חורין ידחה את העולם הזה. הוא יבין שבעולם כזה, בין  אם הנורמות שמחזקות אותו הן תרבותיות, חוקיות או דתיות, הוא איננו חופשי. הפמיניזם מאפשר לגברים הזדמנות להשתחרר מיחסי השולט-נשלט, המשחיתים את הנפש של כל מי שהתנסה בהם באופן טוטאלי ולמשך זמן רב מדי[1]. זו אגב סיבה שהרבה שוביניסטים מכניסים את אלוהים לוויכוח - אם כבר לכפוף את עצמך בפני משהו, עדיף בפני ריבון העולם. אבל הדיון על אלוהים ודת מחייב אותי לגעת בכמה נקודות חדשות.

המהפכה המהוללת

בלא שום נימוק או תימוכין, מחליט הלברטל כי משום מה הימצאותו של אלוהים בעולם תהיה הפתרון לאותה הזיה אפוקליפטית על אימפריית הנשים. וכאן הוא משרת את עמדתם של מגוון כותבים ואישי ציבור בעלי עמדה אנטי דתית. את דבריו אפשר לסכם בדברים שלקחתי מאתר הארגון "דעת אמת" – "האידיאולוגיה הדתית - אורתודוכסית והאידיאולגיה החילונית הנאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והן למעשה נועדו למאבק נצחי כל זמן שהן קיימות כערכי יסוד אצל בני האדם" – דברים שיכלו גם להיות מצוטטים מהאיאתאללה חומייני או מההוגה חסן אלבנא. וזו סיבה שאנחנו לא סתם זקוקים לפמיניזם, אלא לפמיניזם דתי.

פמיניזם דתי איננו, כפי שכמה חושבים, פמיניזם המובל בידי דתיים. וגם לא פמיניזם המכוון למוסדות הדת או ביחס לטקסים דתיים. כל אלו הם כמובן גילויים חשובים שלו, אולם פמיניזם דתי הוא בראש ובראשונה כל פעולה החותרת להתיר את הקשר הגורדי שקיים בין דת לשוביניזם. והרי קשר זה קיים – הוא קיים בטקסטים שלנו ("ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"), הוא קיים בטקסים שלנו ("שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה") והוא קיים בפרקטיקות הבסיסיות ביותר המתעלמות ממקומה של האישה בחיים החברתיים והאינטלקטואלים (לא סופרים אותה - לא כמטאפורה אלא ממש). מהלך שגרתי של ראש המדרשה שלי (ד"ר מיכה גודמן) הוא להסביר את הבעיה הזו ולפסול כמה מהשיטות המקובלות להתמודדות איתה - את האפולוגטיקה, הפונדמנטליזם או ההתנתקות מהמסורת. במקומן אמור לבוא הדיאלוג הכן עם המסורת, שהוא-הוא גם הזדמנות להתחדשות ולשינוי.

חברות כנסת מתפללות עם נשות הכותל - דוגמה סמלית לפמיניזם הדתי

שלוש הנחות עומדות בבסיסו של הפמיניזם הדתי - א. שמנגנוני דיכוי הקשורים היום בדת ומסורת הם בין אלה המונעים את מקומה המלא של האישה בחיים האנושיים החברתיים; ב. למרות זאת, לדת ולמסורת יש תפקיד חשוב בחיינו; ג. ניתן לקדם את מקומה של האישה בחברה למקום שווה-ערך לגבר גם בלא נטישה של הדת והמסורת;

שלא במקרה, הפמיניזם הדתי הוא מוקד תסיסה מרכזי היום בשאלות חברתיות בישראל ובעם היהודי - הוא שרשי ומהפכני בעת ובעונה אחת. הוא מקור להתחדשות ולתחייה רוחנית יוצאת דופן. נדמה לי, שיש בו גם הזדמנות לפתוח שער ליחסים בריאים יותר בין שבטי ישראל השונים. ואולי גדולתו היא ההימנעות משיח הבעלות על הכוח הפוליטי והשררה - הפמיניזם הדתי מתמקד בעיקר בתביעה להשתתף ובתנאים הוגנים. אין זה משנה שאני גבר וחילוני. כבעל לב אנושי, כבן חורין, כיהודי - מוצא אני את כל הסיבות להצטרף אליו. ובינינו, הלברטל? אני לא חושב שאנחנו בסכנת שיעבוד כה גדולה.

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת יְהוָה" (הושע ב)

---

[1] אין כוונתי כאן כי יחסים כאלה הם פגם מוסרי כשלעצמם; רק שהימשכותם ללא גבולות למשך זמן יוצרת השחתת מידות