יום שישי, 22 בנובמבר 2013

הזכות לשלוט, הזכות להישלט, הזכות להשתתף

לחרדים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו החרדים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הם יהיו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט, שופטים, מנכ"לים ומובילים בתקשורת. הם גם יהיו ראשי עיר, מנהלי בנקים ונגידים.
חרדים נוטים לגלות סולידריות ולבחור בחרדים, וכן לא מעט מסורתיים ודתיים. גם הלחץ הגובר של התנועות החרדיות משפיע. על כל גבר שיתמודד עליו חרדי מול חילוני, סיכויי החרדי עדיפים באופן משמעותי
יום יבוא וראש הממשלה החרדי ישלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, דתיים וחילוניים כמובן. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך החרדים? הם לא יהיו שם. ממש לא.
יום יבוא והחרדים בממשלה יזמו פרוייקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הם ישדרגו את התחבורה בתכניות לבנייתם של מטוסים ואניות חדישים. הם ישלחו לפרויקטים הללו עשרות אלפי חילונים ודתיים. פועלי הדחק הללו יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמישו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי לא חרדים. והחרדים? הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם.
לא ירחק היום וראש העיר החרדי יתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. הוא ישלח אלפי חילונים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי מסורתיים ודתיים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הלא חרדים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.
ומי לא יהיה שם? החרדים, כמובן. הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לחרדים והשאר למי שלא חרדים. במקום שלא תשלוט הנאורות, ישלטו החרדים.
***
הטקסט שקראתם זה עתה הוא פרפראזה, עם כמה התאמות והשמטות נדרשות, למאמרו של דב הלברטל שגרס כי "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט". חיבור כגון זה שרשמתי כאן אמור לעורר תחושת קבס חזקה אצל כל אדם בעל לב קשוב וראיית כל בני האדם כבעלי ערך. משהו בסיסי בעולמו הרוחני והערכי יתקומם נגד המלים המתועבות הללו. אולם לאדם החרדי, או למישהו שמעורה וקרוב די צורכו לעולם החרדי, הדבר יהיה אף חמור יותר - המלים ממש ייתפסו כהתקפה, כסכנה ברורה לחירותם ולאושרם. הרבה מהם יראו את המלים הללו בתור ניצב של חרב, שהלהב בסופה הוא חקיקה מפלה, אלימות מאורגנת יותר או פחות, או רק אווירה חברתית אגרסיבית אשר תשאיר אותם בשולי החברה.
עו"ד דב הלברטל, מרצה למשפט עברי 

וזו הסיבה הראשונה, המיידית, לצורך שלנו, הגברים, בפמיניזם ובכוח חברתי משמעותי שיקדם אותו. לא משום שהוא מסקנה לוגית הגיונית של הערכים הליברליים של חלקנו, אלא משום שהוא מבטא סולידריות עם כל מי שיקרה לנו בעולם הזה – חברות, אמהות, אחיות, בנות, מפקדות, פקודות, בוסיות, עובדות, עמיתות... אם אנו עומדים בצד אנו משאירים אותן חשופות לסכנה לא נורמאלית. אפשר לטעון שזו עמדה פטרונית. היא מניחה שיש כאן מישהי שצריכה הצלה, והמישהי הזו לעתים קרובות יודעות לדאוג לעצמה. בתגובה אפשר לומר שהפטרוניות הזו משקפת אחריות מוסרית אל מול זוועה קיימת (או לחלופין - זוועה העומדת בפתח).

הפחד המאצ'ואיסטי והשחרור הפמיניסטי

דברי הלברטל, כפי שעמדה על כך עו"ד רבקה שוורץ, משקפים בראש ובראשונה פחד. הלברטל מתאר הזיה מפחידה של עולם בו גברים הם עבדים. כל תיאוריו של השלטון הנשי נראים כאילו נלקחים מימי האימפריות העתיקות - עולמו האפוקליפטי מורכב רק מעבדים גברים ומשליטות נשיות. הדיכוטומיה של הלברטל מאירה את הסיבה השנייה שהגברים צריכים כח פמיניסטי משמעותי. העולם ההלברטלי הוא עולם שבו קיימות רק שתי זכויות לבני אדם – זכות לשלוט ולהישלט. הלברטל מעוניין להפחיד את הגברים שבלא אלוהים (כלומר אלוהים של הדת היהודית בגרסתה החרדית-ליטאית-אשכנזית) הם נידונו להיות הנשלטים. בעולם שוביניסטי כזה, בין אם השוביניזם הוא ממקור דתי, לאומני או סקסיסטי, עלינו הגברים מוטל להלך בעולם הזה ולחשוש כל הזמן למעמדנו ולאיזה גבריות מומצאת. אנחנו נידונים לשים לב אם חברה שלנו לא קוראת עלינו תיגר, אם הבת שלנו לא יצאה מהבית חשופה מדי ואם איזה זר לא התחיל בטעות עם אחותנו. ובעיקר - אנחנו חייבים כל הזמן לפחד מהחבר'ה, לפחד "לא לצאת גבר".



גבר שמעוניין להיות בן חורין ידחה את העולם הזה. הוא יבין שבעולם כזה, בין  אם הנורמות שמחזקות אותו הן תרבותיות, חוקיות או דתיות, הוא איננו חופשי. הפמיניזם מאפשר לגברים הזדמנות להשתחרר מיחסי השולט-נשלט, המשחיתים את הנפש של כל מי שהתנסה בהם באופן טוטאלי ולמשך זמן רב מדי[1]. זו אגב סיבה שהרבה שוביניסטים מכניסים את אלוהים לוויכוח - אם כבר לכפוף את עצמך בפני משהו, עדיף בפני ריבון העולם. אבל הדיון על אלוהים ודת מחייב אותי לגעת בכמה נקודות חדשות.

המהפכה המהוללת

בלא שום נימוק או תימוכין, מחליט הלברטל כי משום מה הימצאותו של אלוהים בעולם תהיה הפתרון לאותה הזיה אפוקליפטית על אימפריית הנשים. וכאן הוא משרת את עמדתם של מגוון כותבים ואישי ציבור בעלי עמדה אנטי דתית. את דבריו אפשר לסכם בדברים שלקחתי מאתר הארגון "דעת אמת" – "האידיאולוגיה הדתית - אורתודוכסית והאידיאולגיה החילונית הנאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והן למעשה נועדו למאבק נצחי כל זמן שהן קיימות כערכי יסוד אצל בני האדם" – דברים שיכלו גם להיות מצוטטים מהאיאתאללה חומייני או מההוגה חסן אלבנא. וזו סיבה שאנחנו לא סתם זקוקים לפמיניזם, אלא לפמיניזם דתי.
פמיניזם דתי איננו, כפי שכמה חושבים, פמיניזם המובל בידי דתיים. וגם לא פמיניזם המכוון למוסדות הדת או ביחס לטקסים דתיים. כל אלו הם כמובן גילויים חשובים שלו, אולם פמיניזם דתי הוא בראש ובראשונה כל פעולה החותרת להתיר את הקשר הגורדי שקיים בין דת לשוביניזם. והרי קשר זה קיים – הוא קיים בטקסטים שלנו ("ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"), הוא קיים בטקסים שלנו ("שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה") והוא קיים בפרקטיקות הבסיסיות ביותר המתעלמות ממקומה של האישה בחיים החברתיים והאינטלקטואלים (לא סופרים אותה - לא כמטאפורה אלא ממש). מהלך שגרתי של ראש המדרשה שלי (ד"ר מיכה גודמן) הוא להסביר את הבעיה הזו ולפסול כמה מהשיטות המקובלות להתמודדות איתה - את האפולוגטיקה, הפונדמנטליזם או ההתנתקות מהמסורת. במקומן אמור לבוא הדיאלוג הכן עם המסורת, שהוא-הוא גם הזדמנות להתחדשות ולשינוי.
חברות כנסת מתפללות עם נשות הכותל - דוגמה סמלית לפמיניזם הדתי
שלוש הנחות עומדות בבסיסו של הפמיניזם הדתי - א. שמנגנוני דיכוי הקשורים היום בדת ומסורת הם בין אלה המונעים את מקומה המלא של האישה בחיים האנושיים החברתיים; ב. למרות זאת, לדת ולמסורת יש תפקיד חשוב בחיינו; ג. ניתן לקדם את מקומה של האישה בחברה למקום שווה-ערך לגבר גם בלא נטישה של הדת והמסורת;
שלא במקרה, הפמיניזם הדתי הוא מוקד תסיסה מרכזי היום בשאלות חברתיות בישראל ובעם היהודי - הוא שרשי ומהפכני בעת ובעונה אחת. הוא מקור להתחדשות ולתחייה רוחנית יוצאת דופן. נדמה לי, שיש בו גם הזדמנות לפתוח שער ליחסים בריאים יותר בין שבטי ישראל השונים. ואולי גדולתו היא ההימנעות משיח הבעלות על הכוח הפוליטי והשררה - הפמיניזם הדתי מתמקד בעיקר בתביעה להשתתף ובתנאים הוגנים. אין זה משנה שאני גבר וחילוני. כבעל לב אנושי, כבן חורין, כיהודי - מוצא אני את כל הסיבות להצטרף אליו. ובינינו, הלברטל? אני לא חושב שאנחנו בסכנת שיעבוד כה גדולה.

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת יְהוָה" (הושע ב)




[1] אין כוונתי כאן כי יחסים כאלה הם פגם מוסרי כשלעצמם; רק שהימשכותם ללא גבולות למשך זמן יוצרת השחתת מידות

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

יש בי מזה וגם מזה - מסע דרך שירה ישראלית בין ת"א וירושלים

תעבור לעיר הגדולה
תחזיק שם חדש אולי ניתוח
לא ידעו מי אתה
מי שהיית ברח
יצירתי ומפותח תרבותית
הוויה קצת מטושטשת
אולי תהיה כוכב שמאוהב בקיומו " (כוכב, אסף ארליך)

"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב " (יש לי סימפטיה, מאיר ויזלטיר)

החלום התל אביבי, בניגוד למה שכמה חושבים, אינו זהה לחלום האמריקאי. השירים שכותבים אמנים על ת"א לא מדברים על עשיית כסף או על הגעה למקום ראשון בסולם הכלכלי[1]. תל אביב גם אינה מחפשת להיות מרכז העולם. החזון התל אביבי, בחלקו לפחות, הוא חזון לבני אדם פרטיים - הוא האפשרות לממש את עצמך וליצור באופן חופשי. הוא היכולת להשתחרר ממי שהיית קודם לכן, משום שהעיר הזה כל-כך גדולה ש"לא ידעו מי אתה". התל-אביביות אינה התחרות או הריצה ללא הפסקה. היא היכולת להיות אינדיבידואל.

"הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת" (התחנה הישנה, קובי עוז)



התחנה המרכזית הישנה
החלום התל-אביבי הוא חלום של שחרור עצמי. רבי אברהם יהושע השל כתב כי האדם החופשי הוא "האדם היוצר אשר אינו נסחף בזרם ההכרח, אשר אינו כבול בשלשלאות התהליכים, אשר אינו משועבד לנסיבות...". תל אביב, כך נראה, היא ההזדמנות לברוח מהסביבה הישראלית, מהגשם היורד והשמש הבוערת שמאיימים עליך מדי יום. אולי בגלל זה, הפכה ת"א למוקד הזדהות עבור כל מי שנמצא מחוץ לגדר בשאר החברה הישראלית - הדוגמה הבולטת ביותר היא להט"בים, שנמצאים מחוץ לגדר גם כקבוצה וגם כל אחד אישית. וכך, הופך החלום התל אביבי הפרטי לחלום קיבוצי על פלורליזם.


"ירושלים, עיר שווה פיצוץ
הולך במדרחוב מרגיש כמו קיבוץ גלויות
אלף תרבויות, לכל אחד יש אח ותשע אחיות
ערבים בסדר חרדים בחדר
וכולם פה קולטים את אלוהים - בתדר " (הנה אני בא, דג נחש)

 אחת מטענות הביקורת על תל אביב הוא שהפלורליזם שלה הוא שקרי – שמדובר בפלורליזם של צפונבונים אשכנזים חילונים ולא של אוכלוסיות שונות אחת מהשנייה. אצטט את חברתי רחלי שכתבה על הנושא בוואינט – "בתל אביב תמצאו רק חילונים למיניהם, וכולם "מגניבים" - עם שמלת וינטאג' אופני וינטאג' וכלב וינטאג'... בירושלים, ולא בתל אביב, נמצא הפלורליזם האמיתי. כאן באמת נפגשות תרבויות. כאן באמת חיים זה לצד זה דתיים, חרדים, חילונים, רפורמים, מסורתיים, ערבים, חובשי קסקטים, משוגעים, שפויים, לא מוגדרים ומה שביניהם". ואולם הפלורליזם הירושלמי מוגבל למשמעות המילולית שלו - אכן יש ריבוי מגוון יותר בירושלים. אך סבלנות בין הקבוצות השונות תימצא הרבה יותר בתל אביב – בה יש לא רק "שמלות וינטאג'" אלא בעיקר אינדי – תרבות וסגנון חיים שפורצים גדרות וגבולות קיימים. ואולם, האתגר הגדול של יציאה מגדרך היא היכולת בסוף התהליך לעצב גבול מחדש – כי גבולות מעצבים חיים. ועיצוב גבולות נראה כמשימה קשה מאוד בתל אביב...


"אחרי שנתיים של סדום ועמורה
לא מזהה את עצמי במראה
מכיר, מתערב, מתמזג, מסתחבק עם
כל הבעלים של הדיסקוטקים
עכשיו כשאני IN, מבין, זה לא נוצץ
כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ " (הנה אני בא, דג נחש)


"אם אתה לא שונה מכולם, אתה לא שווה כאן כלום
אם אתה לא שונה בעיר הזאת - אתה לא שווה כאן כלום" (אמצע החיים, אסף ארליך)


ושוב הפתעה. הביקורת על תל אביב אינה על תרבות הצריכה או הגלובליזציה, אלא על משהו קטן ומקומי - תרבות המועדונים. זו תרבות שבה אדם צריך להמציא את עצמו ולהתקבל חברתית כל הזמן. שהיעד המרכזי הוא להיות בעניינים. יש קשר עמוק בינה ובין החירות התל אביבית – החירות שבה אדם מחפש את עצמו מובילה לחיפוש השראה. השראה דורשת בני אדם, מקומות וטקסטים שהם מודל לחיקוי. ומהרגע שאחד הגיע למעמד הIN המבוקש, מנסים אחרים להגיע אליו בכל הדרכים הלא נכונות - להכיר, להתערב, להתמזג, להסתחבק. ובמלים אחרות, למכור את עצמך לטובת אחרים. לזנות.


"הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
תל אביב התהפכה על גבה
היא הייתה לי סיפור אהבה
בסוף גיליתי שהיא פרוצה " (הביאו את הסתיו, חמי רודנר)

 החזון התל אביבי הוא נשגב ומדבר על שחרור עצמי וחירות אישית. וכשם שהחזון נשגב, כך כשלונו מפואר – האכזבה מתל אביב המשעבדת את האדם לדעת הקהל, לקול ההמון ולרייטינג. ה"אהובה שהפכה לפרוצה" של חמי רודנר היא למעשה גלגול של סיפור ירושלמי לחלוטין. כך, 2700 שנה קודם לכן, הוא מסופר על ידי ישעיהו הנביא - [ישעיהו א כא] "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" – ישעיהו וחמי רודנר, כל אחד בתורו, מאוהבים בעיר שלהם אך מאוכזבים ממצבה. ואולם לישעיהו יש גם תקווה. הוא משוכנע שירושלים ההיסטורית שלו עוד תתאושש ותחזור לחיות בהתאם לחזונה- [כו] "...וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ 'עִיר הַצֶּדֶק', קִרְיָה נֶאֱמָנָה". אבל ישעיהו מדבר על עיר שתחזור לגדולתה רק ביום רחוק-רחוק, בתיקון החוק והמשפט בארץ. אולי אפשר לחזור אליה בדרך אחרת?

"חזרתי לירושלים, פה החומוס טוב זה בדוק
תן לי רוגע, תן לי שקט, לא יזיק איזה פיהוק
מתי פעם אחרונה שמתי איזה פתק בכותל, השקעתי באוכל,
עשיתי חברים חדשים,
העיר הזאת תחזיר לי ת'שליטה בחיים
נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים
ננשום קצת אויר הרים צלול כיין " (הנה אני בא, דג נחש)

 החזרה לירושלים אינה לכלילת היופי, בית המקדש או מלכות ישראל השלישית - אפילו הפתק בכותל או האוויר ההרים הם לא שם כחלק מ'ירושלים של זהב', אלא חלק ממשהו מתון וצנוע בהרבה. העיר המתוארת היא כלי ליצירת יציבות, לתחושת שליטה בחיים. האם זו עיר שהדג נחש חוזרים אליה? הם מונים דברים ארציים למדי - חברים חדשים, אוכל מושקע, אוויר נקי, רוגע...

 הדג נחש אולי כותבים על ירושלים של הכותל ובית"ר, אבל נראה שהם בעיקר מתארים את החיים הקהילתיים הפשוטים שהם מרגישים שאפשר לקיים בה. חיים קהילתיים שחסרים מאוד במרבית חלקיה של תל אביב. במסכת אבות מצמיד יהושע בן פרחיה את האמירה "קנה לך חבר והוי דן כל אדם לכף זכות" לביטוי "עשה לך רב". וההמלצה לעשות לך רב חוזרת אצל רבן גמליאל עם ביטוי אחר "והסתלק מן הספק". אני רוצה לחבר בין שתי האמירות שלהם, ולהראות כיצד לקנות לעצמך חבר ולדון אדם כל אדם לכף זכות פירושו להסתלק מן הספק – ובשפה אחרת, כיצד קשורים חיים של קהילה לחיי רוגע ושקט, חיים של תחושת שליטה.

 ההוראה "קנה לך חבר" מתקשרת בימינו לחברות האישית, אך בשעתה היא התייחסה לחיי הקהילה והקבוצה הקרובה. לכן גם הגיוני מאוד שהיא תוצב בסמוך ל"עשה לך רב", משום שאז החברות, המשפחה וגם הסמכות הרבנית היו מוקד חיי אותה הקהילה. בימינו, הקהילה היא מקום יציב, נגיש, והכי חשוב – מספק תחושה שליטה ועוצמה בחיים.

 "כך עכבר העיר
לי מספר, בין בניינים
שהלילות שבעירו
הם החיים
ועכבר הכפר
בתוך שדה, כך לי אמר:
ריח מתוק של פרדסים
זה העיקר.

וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה וגם מזה,
יש בי שניהם" (וביניהם, מאיר בנאי) 

גם חזרה לקהילה של ירושלים אינה פותרת את הבעיה. מאיר בנאי אומר "יש בי שניהם" ומתייחס לחיי העיר והכפר, אבל ישנם רבים ירושלמים-תל-אביבים שנעים בדיוק על הרצף הזה. והישארות באמצע הדרך במודיעין יכולה רק להחמיר את בעיותיהם. הם שמחפשים מיצוי אישי וחירות, חופש יצירה, חיים ללא הפסקה, ובקיצור – תל אביביות. ובמקביל ובלא לבטל אותה, את הקשר להיסטוריה ההיהודית והלא-יהודית הארוכה בירושלים, את שלוות חיי הקהילה בעיר, את השקט והרוגע שמלווים את העיר, זמן קצר לאחר הצפירה הרועשת המבשרת את ביאת השבת.

 "תל אביב (הנה אני בא)
אני מגיע (הנה אני בא)
באתי להזיע (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע

ירושלים (הנה אני בא)
חוזר אליך (הנה אני בא)
אל חומותיך (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע"

שירם של הדג נחש מדבר על המעבר מירושלים לתל אביב וחזרה. לכאורה הוא מסתיים בסוף סגור – חוזרים לקהילה הירושלמית ומקבלים שליטה בחיים. אבל זה לא כל-כך מקרי שבסוף השיר הם בחרו לחזור עוד פעם אחת לפזמון הראשון - ל"תל אביב, אני מגיע". גם שם בירושלים הם לא לגמרי היו מרוצים. עבור אלו שיש בהם גם מזו וגם מזו, הנדודים בין תל אביב לירושלים נידונים להימשך לזמן ארוך.




[1] ודווקא על ניו-יורק למשל כן, "I wanna wake up in a city, that doesn’t sleep


And find I’m king of the hill - top of the heap" (ניו-יורק, ניו-יורק/פרנק סינטרה)

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

אהוד בנאי ככהן גדול, או: למה לינץ' אינטרנטי אינו התשובה


הרעש הציבורי שנוצר עקב ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא, ביטולה והחזרתה, הביא אותי לחשוב בשנית על האנאלוגיה הקלאסית על הכהן והנביא, או על איש השלום ואיש הצדק.

לטובת מי שאינם מעורים בעובדות, תיאור קצר של הפרשייה: אהוד תכנן להופיע בהתנחלות סוסיא ביום שני הקרוב. הוא קיבל פניות רבות מארגוני שמאל רדיקליים שתבעו ממנו לבטל את ההופעה. הוא הציע להופיע בחינם גם מול פלסטינים באזור ומשרד ההפקות שלו הוציא הודעה שבה נאמר שלמרות שאהוד מחא נגד עוולות הכיבוש, הוא נגד הטלת חרם. ההודעה הזו (שיצאה גם כסטטוס בפייסבוק) יצרה תגובת נגד – לינצ'טרנט של ימנים שהתלוננו על השימוש במילה כיבוש ושל שמאלנים שכעסו על כך שהוא מבקר את המתנחלים אבל גם מופיע מולם. אהוד כנראה נבהל מהאווירה הזו והחליט עם ראש המועצה המקומית לבטל את ההופעה, מה שהביא ליתר ביקורת נגדו, ואף לזגזוג חדש – החלטה לקיים את ההופעה בכל זאת, יחד עם בועז שרעבי. עד כאן סיפור המעשה.
השמאלנים שביקרו את אהוד כעסו במיוחד משום שהם ידעו שהאלימות וחוסר הצדק הכרוכים בכיבוש נהירים וברורים לו. חלקם גדלו על אופרת הרוק 'מאמי' ועל שירים כמו 'ערבב את הטיח, אחמד'. כאחד ממעריציו וכמי שלימד גם שירים שלו לא הופתעתי כלל. זה לא, כמו שכמה מהציניקנים חושבים, מתאוות בצע או צביעות. יש כאן עניין אחר.

אהוד בימים היפים של "מאמי"
אהוד הוא פשוט לא האקטיביסט רודף הצדק, הנביא המוכיח בשער, הדפני ליף, המלקולם אקס שאתם רוצים שהוא יהיה. הוא איש שלום, אדם שמחפש הרמוניה ובאמת אוהב ומתפעל מבני אדם סביבו. הוא לא תלמידו של פרופ' ליבוביץ' (למרות שהוא העריך אותו והסכים עם דעתו במגוון סוגיות) אלא תלמידו של הרב פרומן.

מי שיקרא את שירי המחאה שאהוד כתב יראה שלעולם הם לא באים להאשים ולהצביע על התוקפן או המדכא, אלא להביא את קולו של הקרבן. ב"ערבב את הטיח" לא דובר על חיילים קלגסים, דובר על הפועל קשה היום מעזה. הביקורת הייתה מרומזת ואלגנטית (מי יבנה יבנה בית אם לא אנחנו נעבוד). ב"עבודה שחורה" אהוד לא תקף את אנשי הממסד הלבן ישירות, הוא תהה אם אברהם לא היה שחור. הוא לא ביקר את השחיתות השלטונית והמצב הכלכלי, הוא דיבר על ילד בן שלושים שעדיין גר עם ההורים בגלל המצב הזה. זה פשוט לא הוא לצאת למלחמה. אתם ציפיתם למאיר אריאל ול"מדרש יונתי", לא לעיר מקלט...

במאמר "כהן ונביא" פיתח אחד העם את ההסבר לכוחות הנפש שאני מנסה לתאר כאן. זה טקסט מאלף ולכן אביא ממנו קטע קצר:

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניה הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו..."

"לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במידה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניה כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים... נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להישאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניה' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים"

בחלוקה הזו של אחד העם, אהוד שייך לצדם של הכוהנים. ממש ככתוב במסכת אבות – מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. אולי אלו אינם האנשים לעלות איתם עלי בריקדות וללכת אחריהם לשדה הקרב. אלו האנשים לשבת איתם בסוף היום, אחרי ההפגנה והמכות מהמשטרה, ולזכור שיש חיים בחוץ, ושהעולם אינו מורכב רק מנביאי חורבן ופורענות. ובעולם המר של מדינת ישראל, אלו האנשים שיכולים לשאת את קולם של הקרבנות, לא לצעוד עם לפיד ביד.
כותבי הטורים וציירי הקריקטורות כבר חגגו על הפרשייה הזו וניסו להציג את בנאי בתור האחד שבא לשמח את החבר'ה אחרי הפוגרום. הם ציפו ממנו שאם הוא שמאלני אז יתמוך אוטומטית בעמדת החרם ושישנא מתנחלים. אבל אהוד "לא שייך למגזר ולא נכנס למגירה". זה פשוט לא הסיפור.


אז מה הלאה? יכול להיות שבמחנה המחרימים ילמדו שהלחץ האישי והאגרסיבי על אמנים להחרים הוא שיטה רעה, ושהמתנחלים יכולים להשתמש בה ביעילות רבה. אולי במקום להחרים את סוסיא, שיבואו אליה. שיבואו וידברו עם תושביה דברים קשים וינסו לפקוח עיניהם. אם הם כל כך התאהבו באידיאל של הנביא, שלפחות יאמצו אותו כמו שצריך וידברו אל המוני העם, ולא אל עצמם ובין עצמם.

יום שני, 5 באוגוסט 2013

תשובה פנטסטית - פרק א'

מה מוביל אדם בדיוק לתקן את עצמו? האם זה אירוע פנימי או חיצוני? וכיצד יכול אדם להצליח בפעולה הזו? כאשר אנו פוגשים "חוזר בתשובה" - מה בדיוק אנו פוגשים שם, מלבד העניין הסוציולוגי?

לפני שנתמודד עם השאלות הקשות הללו, חשוב להעיר כמה הערות על הפעולה שאנחנו מנסים לבחון. בספר "אורות התשובה", מציע הרב אברהם יצחק הכהן קוק (בקצרה הראי"ה) כמה הבחנות מועילות בנושא. נתחיל ממימד הזמן – "כל מחשבה של תשובה מאגדת את כל העבר אל העתיד, והעתיד הרי הוא מתעלה בעלוי הרצון של התשובה מאהבה"[1]. הפעולה של תיקון האני מתבצעת תמיד בראיה קדימה. למעשה, אדם שעושה תשובה מנסה לברוא את עצמו מחדש. הוא עוסק ביצירת זהות מגדירה חדשה. בעולם התוכנה היו קוראים לתהליך הזה "שדרוג", ובסיומו יופיע מחדש אותו אדם, רק בגרסה מתקדמת יותר - אני, version 2.0.

אנחנו פוסעים כאן על קרח דק מאוד. חזרה בתשובה טעונה היום בשלל מושגים סוציולוגיים - המרת ההשתתפות בחברה הכללית בקהילה הדתית, תוך אימוץ סממנים גלויים של "דתיות" - כיפה, ציצית, חולצה לבנה בשבת, חצאיות וכו'. יש להזכיר שוב את הרב קוק, שמזהיר ש"כשעוסקים בתשובה, צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו – באותו הכח עצמו שבורחים מן הרע..."[2]. אמנם, לא נראה לי שעולם המושגים שאשתמש בו בהמשך החיבור מוסכם על הראי"ה, אבל אני בוחר לאמץ חלק מההמלצות שלו ולנסות לדון בחזרה בתשובה במהותה ולא בחיצוניות או בסממנים שלה.

מהרגע שאנו מבינים את התשובה כתהליך של תיקון המידות ושל יצירת זהות מחדש ולא רק של הצבת כיפה על הראש, זה תהליך שניתן לשפוט אותו בקריטריונים שאינם בהכרח שאובים מארון הספרים היהודי. כל בני האדם – יהודים, מוסלמים, עובדי אלילים – רלוונטיים לשאלות שעניינן חיפוש זהות, ובפרט גיבורי הספרים והסרטים שלנו. אפשר ורצוי לדבר על עשיית תשובה גם באמצעות ספרות הפנטזיה, סרטי מדע בדיוני, מוזיקה פופולארית או רומנים היסטוריים. אני מזהיר מראש שכמו חזרה בתשובה, זה מסע קצת ארוך שלא ברור איפה הוא נגמר. יכול להיות שכמה יסתפקו בפרק אחד או שניים. אולי עבור כמה אחרים זה חיבור שעדיף לקרוא מודפס. אבל כמאמר המשורר, "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם, כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם" (אביתר בנאי, מתנות)

חוץ ופנים

אחת השאלות הקשות בתהליך של תיקון עצמי הוא מאיפה הוא מתחיל. האם מדובר בהיענות לקריאה חיצונית, או שמא באירוע פנימי, שמתחיל בנפש האדם עצמו?

מגילת איכה המבכה את חורבן המקדש, נחתמת באמירה הרומזת שתשובה היא באירוע שמונחה מלמעלה:"הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"[3]. ומנגד, בספר דברים ישנה תפיסה הפוכה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים"[4] – התשובה באה ממך ומהלב שלך, אתה לא זוכה באור האלוהי מן ההפקר.

בסיפור של ג'יימי לאניסטר משיר של אש וקרח אפשר להבחין במוטיב מובהק של חזרה בתשובה שיש לה דחיפה חיצונית. ג'יימי הוא אחד הלוחמים המהוללים בממלכת ווסטרוז, השרויה במלחמת אזרחים. לאחר שבפתיחת המלחמה זכה להישגים נאים, הוא נשבה על ידי אויבו. לאחר ששוחרר במטרה לקדם החלפת שבויים הוא נשבה מחדש על ידי כנופיית בריונים שכירים שכורתת את יד ימינו, היד שאיתה הוא נלחם ושהגדירה אותו לוחם מפורסם. המעשה של הכנופייה שולח את ג'יימי לחשוב מחדש על מיהו ומהו. תחילה הוא רוצה למות, אך לאחר ששבויה אחרת מכנה אותו 'פחדן' הוא חושב מחדש: "פחדן... זה יכול להיות? הם לקחו את יד-החרב שלי. האם זה כל מה שהייתי, יד-חרב?"[5]

דוגמה אחרת היא זו של תיאודן, מלכה של רוהאן בסדרת "שר הטבעות" - תיאודן, באנלוגיה לא מכוונת למדיניות הפיוס האירופאית, מוצג כמלך שיועצו הרע השתלט עליו וגורם לו להתנהג ברפיסות אל מול הסכנה המאיימת עליו – ברית מדאיגה בין אייזנגארד לבין מורדור. תיאודן אינו מגיע להארה שלו בכוחות עצמו. ביקור של חבורת אורחים משונה – בן לשושלת מלכים גולה, גמד, אלף וקוסם – הוא זה שמעורר אותו מתרדמתו הדוגמטית ומתחושתו כי נפלה עליו זקנה מוקדמת. גנדלף מציע לתיאודן הצעה מעניינת: "אצבעותיך יזכרו מחדש את כוחם אם יאחזו בחרב", ואחיזתו בחרב גורמת לו להיות צעיר מחדש.[6] בשני המקרים זו פעולה חיצונית, אך הניגוד הוא בולט - אצל ג'יימי לאניסטר זו ההשתחררות מהחרב, אבל תיאודן זו המחויבות המחודשת אליה.

אפשר גם לנתח את ההבדל ביניהם במישור היסטורי – לעמוד על הצד הרומנטי, הכמעט-לאומני שבתשובה של המלך תיאודן שהמלחמה מזככת אותו ולעמוד על הצד הספקני שבתשובה של ג'יימי לאניסטר. ואמנם, טולקין כותב על תיאודן בשעה שמלחמת העולם השנייה עוד מתרחשת וגבורת מלחמה נתפסת בתור הגבורה העליונה. לעומת זאת, ג'ורג' מרטין מחבר את עלילתו של ג'יימי בשלהי שנות ה-90, בעולם שכבר מפסיק לראות את המלחמה בתור המבחן העליון ליכולת האנושית.

אבל מה לגבי התשובה הבאה מבפנים? האם אין דוגמאות לדמויות כאלו, אשר תהליך התשובה שלהם נובע כל-כולו מחיבוטי הנפש שלהם? אביתר בנאי למשל מתאר את התהליך שלו באפן כזה – מבפנים החוצה:

"באמצע הלילה אני מתעורר 
הלב מלא
אני מוזר לכולם וזר לעצמי 
בלי מקום בעולם" (אביתר בנאי, אותיות פורחות באוויר)

כדי להמחיש את הנקודה, אשווה בין שני משלים המדברים על מציאת האמת. המשל הראשון הוא אחד המוכרים בתרבות המערבית, והוא משל המערה של אפלטון. המשל השני מצוי בתלמוד, והוא סיפור אגדי על בריחתו של רבי שמעון בר-יוחאי למערה[7].

בשני המקרים יש לנו בעל מעלה החותר למצוא את האמת. אולם יש בין הסיפורים הרבה הבדלים – במשל של אפלטון, מקור החיפוש אחרי האמת הוא חיצוני - "שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת ולהביט כלפי האור", ובסיפור של רשב"י ההחלטה היא פנימית - הוא ובנו בוחרים ביוזמתם לברוח לבית המדרש וממנו למערה. לפחות בספרות המוכרת לי, כמעט תמיד התשובה נראית יותר כמו המשל של אפלטון - החוזר נתקל, כמעט במקרה, באירוע חיצוני שמשנה אותו וגורם לו לתפוס את עצמו מחדש.

הרהורי התשובה של ת'יאון גרייג'וי

כדי להמחיש כיצד נראית תשובה שבאה מבפנים, אפנה לניתוח של דמות אחרת של ג'ורג' מרטין, שלא מצליחה להשלים את התהליך אבל פוזלת לעברו שוב ושוב. ת'יאון גרייג'וי הוא אחת הדמויות המרתקות בסדרת "שיר של אש וקרח". חייו של ת'יאון הם התגלמים של משבר זהות מתמשך - בעת היותו בן 10, פתח אביו (באלון גרייג'וי) במרד כושל, שבמסגרתו שני אחיו של ת'יאון נהרגים ות'יאון עצמו נלקח כשבוי לבית סטארק. נד סטארק, אחד הלורדים שהכניע את באלון, מגדל את ת'יאון ביחד עם בניו שלו והופך אותו לנושא כלים. על כן, כאשר בנו של נד, רוב סטארק, מורד בעצמו בממלכה ת'יאון הוא אחד מתומכיו ויועציו הראשיים. על כן, רוב שולח אותו כדיפלומט אל בית אביו, במטרה לקיים איתו ברית. ת'יאון, קרוע בין משפחתו הישנה לחדשה, נאלץ לבסוף לשתף פעולה עם נקמה של בית גרייג'וי בבית סטארק, ואף מוביל ביוזמתו כיבוש של בירת "ממלכת הצפון" – וינטרפל. מעין היפוך טרגי, הוא מעמיד פנים שהוציא להורג שניים מאחיו של רוב – בראן וריקון. ברור כי יש לו הרבה חטאים לכפר עליהם, והוא מכונה על ידי מרבית אנשי הצפון – Theon Turncloak. בסדרת הטלוויזיה אומר רודריק קאסל, מורו לשעבר של ת'יאון, את מילותיו האחרונות: May the gods help you, Theon. Now you are truly lost.

נסיבות חייו של ת'יאון רק הולכות ומסתבכות משם - הכיבוש הקצר של וינטרפל מסתיים במפלה ות'יאון נופל בשבי בידי רמזי סנואו, איש אכזרי וסאדיסט שמתעלל בת'יאון ברמות שלא יתוארו – הפשטת עור מחלקים מגופו, כריתת אצבעות, וכו'. אולם, לצרכים פוליטיים שלא נרחיב עליהם, רמזי נדרש לאפשר לת'יאון מידה סבירה של חיים וכך ת'יאון לראשונה מתחיל לחשוב מחדש על עצמו ועל מי הוא, ואף שוקל לראשונה את האפשרות של מציאת תכלית כלשהי לחייו. מאותו רגע, הפרקים המסופרים מנקודות מבטו משובצים שוב ושוב בתהיות של ת'יאון על בגידתו בבית סטארק, ועל השאלה אם הייתה לו אפשרות אחרת.

כותב הרב קוק: "בהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם"[8]. לפי תפיסתו, עצם ההסתכלות הישירה על החטאים מאפשרת לאדם לזהות בהדרגה את טעויותיו, וכשהוא מביט בהן ישירות הוא מתמלא רצון להתנער מהן ולמצוא מחדש משהו אחר שיגדיר אותו – וכך הוא בהדרגה גם נכון לתקן עולם.

במקרה של ת'יאון, חטאיו דוחפים אותו לא רק לשפל מוסרי אלא גם לנפילה בשבי. משעבדו, רמזי סנואו, מעמיק את תחושת ההשפלה של ת'יאון בכך שהוא מצמיד לו שם אחר – Reek, צחנה. בספרי "שיר של אש וקרח" נהוג שכל פרק מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, ששמה מופיע בראשו - ומרטין ממחיש את התהליך שעובר על ת'יאון באמצעות שינוי השם שבראש הפרק שלו לREEK בהתאם.

אבל ככל שמתרבים הרהורי התשובה של ת'יאון, הוא מתחיל מחדש למצוא שם אחר - ובהדרגה הפרקים שלו כוללים שמות אחרים - the Turncloak  (הבוגד) וכן - The ghost in Winterfell (רוח הרפאים של וינטרפל). באותו שלב גם מופיעה לראשונה הדילמה המוסרית החדשה. מבלי להרחיב בפרטים, נציין שת'יאון מצוי בסיטואציה שבה הוא נוכח אל מול מצוקה של מישהי אחרת המעונה גם היא תחת רמזי סנואו, ולו יש יכולת מסוימת להצילה. אבל מתוך פחד והיעדר מצפון ברור, הוא נרתע מליזום.

לכוד בתוך אותה טירה שבה גדל ובאנשיה בגד, יוצא ת'יאון לחורש האלים, שבו נוהגים אנשי הצפון להתפלל. ומהי תפילתו? בקשה של מציאת זהות מחדש – ומוות. "  'בבקשה'... הוא נפל אל ברכיו. 'חרב, זה כל מה שאני מבקש. תנו לי למות בתור ת'יאון ולא בתור צחנה..." - ת'יאון מבקש חרב, אבל בעצם מה שהוא מבקש זה לצאת ממצבו הנחות. כמעט בניגוד לרצונו ובפחד טוטאלי, הוא משתתף במזימה להברחת אותה אסירה שהזכרנו קודם.

בעזרת השם

כבר הזכרתי את התחבולה של ג'ורג' מרטין – לשבץ בכותרת פרקיו של ת'יאון לא את שמו אלא כינויים ושמות שונים. לא מקרי שפתאום, אחרי ספר שלם שבו פרקיו של ת'יאון כוללים שמות מגוונים, פתאום השם "ת'יאון" חוזר ומופיע בראש הפרק האחרון. וכך, לאחר אותו מעשה גבורה, ת'יאון נקלע לשבי שני, ונתקל באחותו אשר לא מזהה אותו. אבל ת'יאון כבר יודע מה סוד הצלחתו ועונה לה ישר: "ת'יאון, שמי הוא ת'יאון. אתה צריך לדעת את שמך".



[1] אורות התשובה ז ב
[2] אורות התשובה ט ה
[3] איכה ה כ
[4] דברים ד לט
[5] A storm of Swords, p. 415, תרגום שלי
[6] כך בגרסה הקולנועית לסצינה - http://www.youtube.com/watch?v=PY9eRkdIeuk
[7] מטעמי קיצור לא פירטתי את שני הסיפורים כאן, ואסתפק בהשוואה כללית של כמה קריטריונים שלהם.
[8] אורות התשובה ז ו

יום שבת, 27 ביולי 2013

היה ורעיון שתי המדינות ייכשל

תחילתו של סבב משא ומתן לשלום, או סבב משא ומתן שאמור לקבוע את מסגרת המשא ומתן, או סבב שאמור לקבוע את המסגרת שתגדיר את המכניזם שיוביל לתהליך משא ומתן, כללה כתמיד תגובות של מיואשים. המיואשים משתייכים למגוון דעות וזרמים וגישות, אולם המעניינים ביותר מבניהם הם אלו שחושבים שפתרון שתי המדינות הוא אמצעי הכרחי להצלת הציונות, אבל השתכנעו שהפתרון כבר לא מסוגל להצליח עקב כמות ההתנחלויות בשטח. הקבוצה הזו מסתובבת אבלה וחפוית ראש, כאילו מעולם לא היו אידאולוגיות ותנועות פוליטיות שנכשלו. אותה ציונות עצמה שמעסיקה אותם הרי הצליחה להציל את חייהם רק של כמה מאות אלפי יהודים מתוך מיליונים שחיו באירופה - הישג מרשים עבור אלו שניצלו אולם מפח נפש עבור מי שראה את יהדות אירופה בתפארתה. על כל פנים, הקבוצה הזו חוששת מתרחיש שבו לאור אי היכולת להגיע לפתרון שתי המדינות הפלסטינים שבגדה המערבית יהפכו לאזרחיה של מדינת ישראל - מה שיהפוך אותה למדינה דו-לאומית או א-לאומית תוך זמן קצר. לדעתם, זה סוף הציונות.
אני מתנגד לרעיון של אזרוח כל הפלסטינים ביהודה ושומרון והקמת מדינה דו-לאומית. לא משום שזה "סוף הציונות" אלא מסיבה פרקטית. מבט זריז על מדינות האזור מלמד שהמדינות הכי כושלות ולא-יציבות הן מדינות רב-עדתיות. איני מעוניין בהפיכתה של ישראל לעוד מלחמת אזרחים מתמשכת כמו סוריה, לבנון או עיראק. בנוסף לכך, איני מקבל את ההנחה הנאיבית שניתן להקים מדינה דו-לאומית שלא תהיה עימות אלים בלתי נגמר באמצעות המון רצון טוב והכרה של כל צד באחריותו לסכסוך. זה לא עובד ככה. ואולם, כציוני - זה לא פוטר אותי מהשאלה מה במקרה כזה צריכים להיות יעדיה של הציונות.
נניח ויש מדינה דו-לאומית. הציונות באמת מתה?
ציונות במסגרת מדינה דו-לאומית? מה אמרת? תשובה: כן. אבל רגע, ציונות זה לא מדינה עם רוב יהודי? ובכן, לא בהכרח. זה הכל עניין של הקשר היסטורי ופוליטי. איעזר בציטוט הבא של בן גוריון כדי להמחיש למה אני מתכוון:
" לא אמרנו מדינה יהודית בארץ ישראל; לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת גם עתה. וזאת מתוך שלושה נימוקים ראשית... אין מטרתנו לשלוט על מישהו. לו הייתה ארץ ישראל ריקה מתושבים, כי עתה אולי היינו גורסים 'מדינה יהודית', כי אז לא היה הדבר נוגע לאחרים. אולם יש  תושבים אחרים בארץ ישראל וזכאים הם לא להיות נתונים לחסדם של היהודים... יש בארץ ישראל  מקומות קדושים לכל העולם התרבותי; איננו רוצים ואין זה מענייננו לקבל על עצמנו את האחריות להם" (עדות בוועדת פיל, 37)
בכוונה לקחתי את בן גוריון ולא הוגה ציוני אחר כי רעיון המדינה היהודית (גם בלי כל העם היהודי וגם לא על כל ארץ ישראל) יהפוך למרכזי מאוד במשנתו בתקופה אחרת. מה שדוגמה זו נועדה להראות היא שכל אידיאולוגיה שמבקשת לחולל שינוי במציאות תלויה בהקשר שבו היא החלה. מה שהיה בעבר פסול עשוי להיראות היום נכון ומחר שוב פסול או לא רצוי. לכן אני רוצה לחזור לשאלה שאתה התחלתי - אילו התבטל באמת הסיכוי לפתרון שתי המדינות וישנה מדינה אחת שבה כולם בעלי אזרחות בין הירדן לים, מה יש לציונות לומר?
בן-גוריון; אפילו הוא לא תמיד חשב שציונות = מדינה יהודית
אחת הדרכים הנוחות לדון במטרותיה של הציונות היא לחזור לאחת המחלוקות הראשונות שאפיינה אותה – המחלוקת של אחד העם והרצל. באופן סכמתי ופשטני אפשר לומר שזו הייתה מחלוקת בין ציונות רוחנית לציונות פוליטית, בין ציונות שביקשה לתקן את חיי היהודי באמצעות שינוי חיי התרבות והרוח שלו לבין ציונות שביקשה לתקן באמצעות שינוי המציאות הפוליטית שלו. כתנועה ממסדית, הציונות בסופו של דבר שילבה בין שני הנתיבים, אולם עד היום ניתן לראות את המתח הזה גם בפעילותם של גופים שמתיימרים להיות ציוניים – למשל, בשאלה האם ההסתדרות הציונות צריכה לעסוק בעיקר בזהות ובחינוך יהודי או בהרחבת העלייה וההתיישבות בישראל.
האבחנה הזו חשובים משום שלדידם של הציונים הרוחניים, המדינה הדו-לאומית אינה אסון מלכתחילה. כל עוד תובטח להם אוטונומיה תרבותית רוחנית שבה יוכלו להמשיך ולעבוד על פיתוח חיי התרבות ותיקון חיי הפרט והקהילה, אין להם מה לדאוג. אז השאלה מתעוררת רק ביחס לציונות ההרצליאנית, או הציונות הפוליטית.

הציונות הפוליטית שילבה בין שני יעדים – בין יעד של פתרון הבעיה היהודית ודרך כך נורמליזציה של העם היהודי, ובין יעד של הקמת מדינה או ישות פוליטית כניסיון להגיע לאחרית הימים . עבור הקבוצה הראשונה הרעיון של מדינה דו-לאומית הוא קשה מאוד. קבוצה זו תצטרך לתמרן בין הרצון לשמר שורה של הישגים מוסדיים ופוליטיים שהבטיחו ליהודים פתרון לבעייתם (למשל, חוק השבות) לבין הצורך לנהל מדינה דו-לאומית, שגם המיעוט השני בה מפוזר בכל העולם ומחפש פתרונות לבעיותיו. פרקטית, קבוצה זו תיקרע בין מאבקים עם הלאום הפלסטיני על משאבים ועל זכויות, לבין ניסיונות לשתף פעולה עם אותו לאום כדי להבטיח סוג של חיים משותפים במדינה דמוקרטית. זה ללא ספק יהיה המחנה המבולבל והקרוע מכולם בהינתן תרחיש של מדינה דו-לאומית.
הקבוצה המשיחית, בין אם היא אכן דתית או רק מכנה את המשיחיות הזאת בביטויים נוחים יותר כמו "תיקון עולם", היא זו שמדינה לא-לאומית מטילה אותה אל הבור העמוק ביותר. שהרי אם מדינה יהודית היא הסולם למלכות ישראל והמדינה פסקה מלהיות יהודית, רק ביצוע מעשה זוועה בהיקף המוני – גירוש או טבח במיליוני בני אדם – הוא זה שיכול להחיות את החלום האבוד. לא תהיה זו אלא בניית ציון בדמים וירושלים בעוולה.

עיקרי התחייה של הלח"י; דוגמה לזרם משיחי אחד שעלול לבנות את ציון בדמים
שתי מסקנות עולות מהדיון הקצרצר הזה: האחת רלוונטית לאלו שחושבים שפתרון דו-לאומי הוא הדבר הרצוי ביותר. עבור אלו נראה שכדאי להקדים ולהשקיע מאמצים רבים דווקא בפיתוחה וחיזוקה של זהות יהודית לא פוליטית. זהות כזו תוכל להעניק טעם לחיי היהודים גם במציאות של מדינה דו-לאומית. ואם חלק מתומכי הפתרון הדו-לאומי אינם מעוניינים בכך (בשל שנאה של כמה מהם ליהדות או סתם העדפה לקוסמופוליטיות) - הרי שכדאי להם לתמוך בכך ולו מטעמים טקטיים. המסקנה השנייה נוגעת לאלו שרואים בישראל פרויקט משיחי של חזרה לארץ אחרי אלפיים שנות גלות והגשמת חזון הנביאים ולא רק פתרון פרקטי. אלו חייבים להיות ראשוני התומכים בפתרון שתי המדינות משום שהחלופה הדו-לאומית תתבע מהם לבצע מעשי זוועה כדי לשמור על החלום המשיחי. התיקון עולם שהם מעוניינים בו לא ייכון מתוך מדינה דו-לאומית.

יום שלישי, 9 ביולי 2013

דרשת נחמה

שלוש דרשות של פורענות ותוכחה. האם באמת זה כל מה שיש לנביאים לומר לנו בימים שבאים זוכרים את החורבן? רבים מנביאי ישראל הגדולים נשאו נבואות פורענות, אבל כמה מהם נודעו דווקא בנבואות הנחמה.
ניקח לדוגמה את ירמיה, נביא חורבן ומקונן גדול. זה אותו ירמיהו שנשא נבואת נחמה שהתגשמה מילה במילה. הוא מדבר אל אנשי יהודה האבלים על חורבן ירושלים - "עוד יישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ממרפסת ביתי בירושלים אפשר לשמוע את כל הקולות הללו - זוגות שמחים כסמל לחברה שקמה לתחייה. אז בהמשך לדוגמה זו, האם לנביאי הרוק והשירה של ימינו יש גם בשורת נחמה בסוף התוכחה?
בואו נתחיל מלתת בה סימנים. נחמה טובה צריכה להיות מעוררת השראה אך בא בעת לכלול גם מידה מסוימת של מלנכוליה. הרי נבואת נחמה לא מתארת סתם אירוע טוב, אלא מתארת אירוע טוב שבה בעקבות מציאות של אובדן ולכן נגלה שהרבה מהשירים שמדברים על נחמה לחברה הישראלית הם שירים שיש בהם אמביוולנטיות - שירים חמוצים מתוקים.

תקווה אישית
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה...

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב" [אביתר בנאי, יש לי סיכוי]
אביתר של האלבום הראשון הוא המכשף מכולם. השיר הזה הפך באחרונה גם לשיר טקסים, בעיקר ביום השואה. מדוע זאת? וכיצד זה קשור לנחמה? אני לא הולך לבנות תלי תלים של השערות מה המקור של תהומות הדיכאון שבנאי רוצה להשתחרר מהם - יואב קוטנר וטובים ממני כבר דנו ארוכות באלבום הראשון של אביתר. אני רק מפנה את תשומת לבכם לסוג הנחמה שיש לבנאי: זו נחמה של אדם פרטי וגרעין זוגי קטן. אביתר רוצה "להינצל, להתעורר, להתפכח", הוא רוצה ש"העייפות תחלוף והאור יעלה" – הוא מחפש אנרגיה ועניין מחודשים בחיים שלו. ולא פחות חשוב - הוא רוצה אהבה - "ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי".
סוג הנחמה של אביתר בנאי הוא פרטי - אין כאן גאולה מוסרית לאנושות, כמו זו שרמזנו לה ב  If I had an hammer  האמריקאי מהדרשה הקודמת. אין כאן תחייה או הצלה לאומית. אבל האהבה שכאן מאוד ברור שמיועדת לגברת - "על עצמי ועל העיר ועל אישה". הגאולה שבנאי מחפש היא כה משותפת לבני אדם בעולם שהיא הופכת להמנונם של אלו שחוו טראומה. לכן אפשר למצוא אותו בטקס יום השואה, ומושר על ידי ילדים חולי לוקמיה ועל ידי נפגעי התעללות והזנחה.
אביתר בנאי בצעירותו - יש סיכוי להינצל
אז אביתר רוצה אהבה, אבל הוא מצא אותה במקומות אחרים – בחייו הדתיים ובתורה. אני אצטט ממש בקצרה את מה שיש לו לומר על התהליך הזה כמה אלבומים מאוחר יותר:
"עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה" [אביתר בנאי, אורייתא]
אביתר שר כאן שיר אהבה לתורה. שיר שבקלות יכול היה להיות על אותה אישה שהוא חיפש. הציטוט שהבאתי כאן נועד להדגים כיצד החליפה התורה את אותה שאיפה רומנטית – זו גאולה פרטית ואישית, custom made  למידותיו של אביתר. ולכן, בעוד ש"יש לי סיכוי" הפך להיות המנונם של אלו שמנסים להתמודד, "אורייתא" עדיין מדבר בעיקר לעולמם של חוזרים בתשובה. למרות הנחמה העמוקה שבנאי מתאר שהוא חווה, אין היא יכולה להיות בשורה חברתית עבורנו. אנו נאלצים להמשיך את החיפוש אחר נבואת הנחמה במקום אחר.
תקווה אישית? לאומית? מיסטית?
"...אני הולך דרך ערים מעושנות
דם על האספלט, זעקות שבר וקינות
טיול קצר בין הערביים
אני הולך כך לפחות שנות אלפיים
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר
כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם,
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן
אבא ואמא מחכים לילד הזקן" [אהוד בנאי, אני הולך]
"אני הולך"  הוא אחד מהשירים המורכבים שבנאי כתב - בנאי מדלג בשיר הזה שוב ושוב בין המרחב הפיזי שבו הוא הולך, ככל הנראה בשדרות של רמת-גן-גבעתיים, לבין מרחב היסטורי יוצא דופן – מרחב שההליכה בו נמשכת "לפחות שנות אלפיים". בנאי לא הולך לבד אלא כחלק מקבוצה לאומית והיסטורית. לאור זאת, אנחנו נרשה לעצמנו להצטרף להליכה ולראות מאיפה יש לו כוח להמשיך – אולי שם תימצא הנחמה:
            "אני הולך בעיר מוכרת וזרה
            לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה
            הלב שלי פתוח, פה ושם גם מהבהב
            הולך ומתרחק הולך ומתקרב
            עוד סיבוב סביב אותה הכיכר
            קרוב לבית הכי רחוק שאפשר
            כשאחזור, האישה שלי לא תכיר את מי שבא
            היא תגיד לי: מצטערת, זו לא הכתובת הנכונה.
            עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
            הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת, עד שתגיע.
ההליכה של בנאי היא חלק ממסע חיפוש אישי של זהות. זה תהליך שבו לצד הקשר העמוק הלאומי שלו ("הולך כך לפחות שנות אלפיים") נמשך גם תהליך שבו הוא לא ממהר להציב את עצמו בהגדרות ספציפיות – לא במגזר דתי-חרדי-מסורתי כלשהו, לא במסגרות החשיבה הישנות. הוא ממשיך ללכת ולחפש משום שעצם ההליכה היא חלק מהעניין. אפילו הרופא אומר שטוב ללכת כל יום קצת.
המשורר היווני קונסטנדניוס קוואפיס כתב פעם על המסע לאיתקה. והיו לו כמה תובנות מעניינות:
            "וכל הזמן חשוב על איתקה
            כי יעודך הוא להגיע שמה.
            אך אל לך להחיש את מסעך
            מוטב שיימשך שנים רבות" [מתוך 'איתקה', תרגום של יורם ברונובסקי]
איתקה - שהמסע יימשך שנים רבות
אז קוואפיס מציע לא למהר. וגם בנאי מודע לזה שגם אם הוא מתקרב הביתה, הוא צפוי להמשיך לחפש את הכתובת ולהיות "הכי רחוק שאפשר". אנחנו ניתן לבנאי לסיים את השיר ומיד ננסה להסביר את הרעיון.
"אני הולך בשדות הבר המעטים,
שנשארו בין מגדלים וקניונים
סורק תחנות, לא קולט את המקום
עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום
עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת עד שתגיע. עד שתגיע"
הגאולה של בנאי נודדת מהמרחב האישי - אהוד שהולך בשדות רמת גן האחרונים, אל המרחב הלאומי – הכביש הוא חלק מהנדודים של בני ישראל במדבר, ועד למרחב הדתי והמיסטי – בנאי חי חיים הלכתיים ודתיים ומקווה למצוא בהם את אותו מושא תפילה המשותף לכולם - "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל אומות עולם ואמרו אמן".
אלא שיש כאן קושי. בנאי משלים את המעגל (אישי-לאומי-דתי-מיסטי) בחזרה לעולם הארצי שלנו. גשר ההלכה ודרך השלום אינם רק ביטויים לדרך החיים היהודית של בנאי אלא גם רחובות ממש בגוש דן של היום. מי מאיתנו שילך לגשר ההלכה יגלה שאי אפשר לראות משם את דרך השלום. הקניונים והבניינים בדרך חוסמים את שדה הראייה. זאת למרות שהמרחק בין שני הרחובות הוא מאוד קרוב.

כמו שאפשר לראות במפה – מרחק נסיעה קצרה, בקושי שתי יציאות באיילון. אז ייתכן שהחיפוש של בנאי מגשר ההלכה אחר דרך השלום אינו אבוד, אולם אנחנו נצטרך להשאיר אותו שם בקרבת הפנייה לכביש המהיר ולצאת למסע נחמה אחר.

סבלנות, כבר מגיעים
"גשם כבר יורד וזה חורף, תל אביב חסומה וגם חיפה
שב ילד שב, אני אומר לך שב, ושנינו נוסעים בדרכי עפר
מביט מבעד לזגוגית, יש לנו ארץ למה עוד אחת
בחוץ שקיעה של יום שני, וערבים מתפללים כי איזה חג
חבר למן מסע כזה בחורף מסתכל בי, רגליו קצרות אבל ראשו חכם
שנינו במנוסה, הכל פה זז, אומר לי; אתה גם אבא, אתה גם בן אדם
מביט מבעד לזגוגית, עיניים יש לו רגישות, כן כן
מוזר איך האויב הזר נראה לא אנושי וגם פוחד

יש לי אישה, זאת אמא שלך
ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,
לא נגיע לארץ חדשה
לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה" [שלמה ארצי, ארץ חדשה]
שלמה ארצי יוצא למסע חינוכי עם בנו באוטו, כאילו הוא פול סיימון מהאלבום 'גרייסלנד' או שהם עדיין בתקופה של המלווה לרישיון. התפאורה של המסע קצת מעורפלת – תל אביב וחיפה חסומות, חברה ישראלית שברגע זה האב והבן בורחים ממנה. ארצי מגניב פנימה גם אמירות מרומזות על המצב הפוליטי. האמירה "יש לנו ארץ, למה עוד אחת" מתייחסת לשטחי יהודה ושומרון (השיר יצא ב1988, לאחר כמה שנים מאוד מתוחות פוליטית). ה"שקיעה של יום שני" היא כנראה יום שני של ה19 באוקטובר 1987 – יום של קריסה אדירה בבורסות העולם. "הערבים מתפללים כי איזה חג" פורשו על ידי רבים בתור האינתיפאדה הראשונה, אבל אני חושב שארצי דווקא ממקם אותם כזרים – הוא אפילו לא יודע איזה חג יש להם. כל זאת כהכנה לדברים הסתומים שהוא אומר אחר כך על האויב הזר שהוא בן אדם.
 
שלמה ארצי - מסע לארץ חדשה
בקצרה - תפאורה מפחידה ואפילו אפוקליפטית בחוץ אבל האבא והבן נמצאים ברגע אינטימי – הבן אפילו מבחין שהאבא שלו הוא בן אדם. בשיא כל הבלגן הזה, האבא לא מתייאש אלא ממשיך את המסע לארץ חדשה. לפני שארחיב על הארץ החדשה, אני רוצה לתת לאבא שלמה ארצי להמשיך את השיעור שהוא מנסה ללמד את הבן שלו:
            "שתי כבשים עולות על אם הדרך
            לא נדרוס אותן, אנחנו לא דורסים
            שב ילד, שב. אני אומר לך - שב
            חלב בשפע זה לא אומר ניסים
           
            שולף מצלמה של כיס, חושב שגן העדן מדויק
            מכחיש שקר לו ומצלם כדי שנזכור מה שהיה
           
            קראתי בעיתון על אחת בת מאה, שכל חייה עשתה מעשים טובים.
            שב, ילד, שב. אני אומר לך  - שב
            לא כל האנשים נולדו רעים.
            מזמן, היא מתה די מזמן; אביך הוא ימות גם יום אחד
            לא, גן עדן לא קיים, אולי קיימת ארץ חדשה"

מה סדרת הפעולות הללו אומרת בדיוק? אז כנראה שהילד רואה את הכבשים בדרך ועד להתערבות של אביו לא אכפת לו לפגוע בהן. היחס לכבשים מסמל את היחס לחיים בארץ – האב מעריך כל דבר שקיים בארץ הזו ומודע למחירים שצריכים לשלם כדי לחיות בה. הוא מבקש מהבן שלו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו - זו אכן ארץ זבת חלב ודבש אבל זה לא אומר שיש בה נסים. ולכן שלמה ארצי דורש ממנו יחס עמוק ואכפתי – גם אל האויב הזר, גם אל האדמה וגם אל משאביה.
הבן כבר שייך לדור טכנולוגי יותר. הוא שולף מצלמה של כיס (היום כנראה היה שולף סמארטפון), והוא עסוק בדימויים – בצילומים, בניסיונות להשיג איזה גן עדן מדומיין. ואז מגיע שיאו של מוסר ההשכל – שלמה ארצי מנסה לספר לבן שלו כמה אמיתות יסודיות על חיי בני אדם. הוא מספר לו שלמרות הסיטואציה המפחידה הזו של נסיעה מפחידה בחורף (קרי – חיים בארץ מבודדת במרחב עוין) – לא כל האנשים נולדו רעים ויש תקווה.
שלמה ארצי הוא לא סתם חולמני. התקווה הארצית שאותה הוא מנסה להוריש לילדים שלו אינה תקווה על גן עדן. יש כאן הבדל עמוק בין הרעיון המיסטי של אהוד בנאי - יהודי נודד שמחכה לגאולה המסורתית עם החזרה ארצה; לבין הרעיון הארצי של שלמה ארצי – כפירה ברעיון שהאושר מצוי בגן עדן או חיים שלאחר המוות, לטובת הרעיון שאפשר אולי להגיע לארץ חדשה.

קיצור תולדות הנחמה

אז מה היה לנו? בחור צעיר שמחפש להינצל על ידי אהבה לאישה ומתאהב בתורה במקום, בחור מבוגר יותר שמוצא נחמה בהמשך חייו הדתיים ובציפייה לגאולה ניסית, ואב שמנסה לספר לבן שלו שאפשר אולי להיאבק על פניה של ארץ חדשה. כל נחמות אלו מצויות בשפע אגב לא רק ברוקנ'רול אלא גם בארון הספרים היהודי. אבל כפי שהתחלנו את סדרת הדרשות ברבי מאיר אריאל לדעתי נצטרך גם לסיים אתו. מאיר אריאל הצליח בסוף שנות ה-80' לפענח את את הנפש של החברה הישראלית יותר טוב מכולם. לא אצרף כאן את כל הטקסט כי הדרשה הזו כבר מתארכת, אבל בפזמון החוזר אנחנו שומעים שוב ושוב את הקריאה המנחמת המוסכמת על הכל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".