יום שישי, 22 בנובמבר 2013

הזכות לשלוט, הזכות להישלט, הזכות להשתתף

לחרדים אין זכות מוסרית לשלוט. ייתכן כי בעוד שנים לא רבות, ישלטו החרדים ברוב מוקדי ההשפעה בחברה. הם יהיו נשיאים, ראשי ממשלה, שרים, חברי פרלמנט, שופטים, מנכ"לים ומובילים בתקשורת. הם גם יהיו ראשי עיר, מנהלי בנקים ונגידים.
חרדים נוטים לגלות סולידריות ולבחור בחרדים, וכן לא מעט מסורתיים ודתיים. גם הלחץ הגובר של התנועות החרדיות משפיע. על כל גבר שיתמודד עליו חרדי מול חילוני, סיכויי החרדי עדיפים באופן משמעותי
יום יבוא וראש הממשלה החרדי ישלח לשדות הקרב מאות אלפי חיילים, דתיים וחילוניים כמובן. רבים חלילה יפצעו או יהרגו. יהיו שיישארו נכים לכל חייהם. אך החרדים? הם לא יהיו שם. ממש לא.
יום יבוא והחרדים בממשלה יזמו פרוייקטים אדירים – בניית מחלפים, מנהרות, גשרים וגורדי שחקים. הם ישדרגו את התחבורה בתכניות לבנייתם של מטוסים ואניות חדישים. הם ישלחו לפרויקטים הללו עשרות אלפי חילונים ודתיים. פועלי הדחק הללו יסללו כבישים בחורף המקפיא ותחת השמש הקופחת. הם יכרו מנהרות, יפעילו מנופי ענק, יעמדו על פיגומים, יעמישו סלעים וברזלים, יעקרו יערות ויעמידו עמודי חשמל. הם יועסקו בבניית האוניות והמטוסים. יסכנו את חייהם על גבי פיגומים. עשרות אלפי לא חרדים. והחרדים? הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם.
לא ירחק היום וראש העיר החרדי יתכנן פרויקטים עתירי יוזמה ויצירתיות לשיפור פני העיר. הוא ישלח אלפי חילונים שיצאו לפנות בוקר במשאיות הזבל, להגשמת החלום. עוד אלפי מסורתיים ודתיים יועסקו בגינון, נטיעת עצים, הקמת מבנים והתקנת פסי הרכבת. הם יהיו פועלי הבניין בקניונים המתוכננים, ויבנו מוזיאונים ובנייני פאר למגורים. אלפי הלא חרדים יועסקו בעבודה קשה ומאומצת מאין כמוה.
ומי לא יהיה שם? החרדים, כמובן. הם לא יהיו שם. אף לא אחד מהם. המרחב השלטוני עתיד להשתייך לחרדים והשאר למי שלא חרדים. במקום שלא תשלוט הנאורות, ישלטו החרדים.
***
הטקסט שקראתם זה עתה הוא פרפראזה, עם כמה התאמות והשמטות נדרשות, למאמרו של דב הלברטל שגרס כי "לנשים אין זכות מוסרית לשלוט". חיבור כגון זה שרשמתי כאן אמור לעורר תחושת קבס חזקה אצל כל אדם בעל לב קשוב וראיית כל בני האדם כבעלי ערך. משהו בסיסי בעולמו הרוחני והערכי יתקומם נגד המלים המתועבות הללו. אולם לאדם החרדי, או למישהו שמעורה וקרוב די צורכו לעולם החרדי, הדבר יהיה אף חמור יותר - המלים ממש ייתפסו כהתקפה, כסכנה ברורה לחירותם ולאושרם. הרבה מהם יראו את המלים הללו בתור ניצב של חרב, שהלהב בסופה הוא חקיקה מפלה, אלימות מאורגנת יותר או פחות, או רק אווירה חברתית אגרסיבית אשר תשאיר אותם בשולי החברה.
עו"ד דב הלברטל, מרצה למשפט עברי 

וזו הסיבה הראשונה, המיידית, לצורך שלנו, הגברים, בפמיניזם ובכוח חברתי משמעותי שיקדם אותו. לא משום שהוא מסקנה לוגית הגיונית של הערכים הליברליים של חלקנו, אלא משום שהוא מבטא סולידריות עם כל מי שיקרה לנו בעולם הזה – חברות, אמהות, אחיות, בנות, מפקדות, פקודות, בוסיות, עובדות, עמיתות... אם אנו עומדים בצד אנו משאירים אותן חשופות לסכנה לא נורמאלית. אפשר לטעון שזו עמדה פטרונית. היא מניחה שיש כאן מישהי שצריכה הצלה, והמישהי הזו לעתים קרובות יודעות לדאוג לעצמה. בתגובה אפשר לומר שהפטרוניות הזו משקפת אחריות מוסרית אל מול זוועה קיימת (או לחלופין - זוועה העומדת בפתח).

הפחד המאצ'ואיסטי והשחרור הפמיניסטי

דברי הלברטל, כפי שעמדה על כך עו"ד רבקה שוורץ, משקפים בראש ובראשונה פחד. הלברטל מתאר הזיה מפחידה של עולם בו גברים הם עבדים. כל תיאוריו של השלטון הנשי נראים כאילו נלקחים מימי האימפריות העתיקות - עולמו האפוקליפטי מורכב רק מעבדים גברים ומשליטות נשיות. הדיכוטומיה של הלברטל מאירה את הסיבה השנייה שהגברים צריכים כח פמיניסטי משמעותי. העולם ההלברטלי הוא עולם שבו קיימות רק שתי זכויות לבני אדם – זכות לשלוט ולהישלט. הלברטל מעוניין להפחיד את הגברים שבלא אלוהים (כלומר אלוהים של הדת היהודית בגרסתה החרדית-ליטאית-אשכנזית) הם נידונו להיות הנשלטים. בעולם שוביניסטי כזה, בין אם השוביניזם הוא ממקור דתי, לאומני או סקסיסטי, עלינו הגברים מוטל להלך בעולם הזה ולחשוש כל הזמן למעמדנו ולאיזה גבריות מומצאת. אנחנו נידונים לשים לב אם חברה שלנו לא קוראת עלינו תיגר, אם הבת שלנו לא יצאה מהבית חשופה מדי ואם איזה זר לא התחיל בטעות עם אחותנו. ובעיקר - אנחנו חייבים כל הזמן לפחד מהחבר'ה, לפחד "לא לצאת גבר".



גבר שמעוניין להיות בן חורין ידחה את העולם הזה. הוא יבין שבעולם כזה, בין  אם הנורמות שמחזקות אותו הן תרבותיות, חוקיות או דתיות, הוא איננו חופשי. הפמיניזם מאפשר לגברים הזדמנות להשתחרר מיחסי השולט-נשלט, המשחיתים את הנפש של כל מי שהתנסה בהם באופן טוטאלי ולמשך זמן רב מדי[1]. זו אגב סיבה שהרבה שוביניסטים מכניסים את אלוהים לוויכוח - אם כבר לכפוף את עצמך בפני משהו, עדיף בפני ריבון העולם. אבל הדיון על אלוהים ודת מחייב אותי לגעת בכמה נקודות חדשות.

המהפכה המהוללת

בלא שום נימוק או תימוכין, מחליט הלברטל כי משום מה הימצאותו של אלוהים בעולם תהיה הפתרון לאותה הזיה אפוקליפטית על אימפריית הנשים. וכאן הוא משרת את עמדתם של מגוון כותבים ואישי ציבור בעלי עמדה אנטי דתית. את דבריו אפשר לסכם בדברים שלקחתי מאתר הארגון "דעת אמת" – "האידיאולוגיה הדתית - אורתודוכסית והאידיאולגיה החילונית הנאורה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והן למעשה נועדו למאבק נצחי כל זמן שהן קיימות כערכי יסוד אצל בני האדם" – דברים שיכלו גם להיות מצוטטים מהאיאתאללה חומייני או מההוגה חסן אלבנא. וזו סיבה שאנחנו לא סתם זקוקים לפמיניזם, אלא לפמיניזם דתי.
פמיניזם דתי איננו, כפי שכמה חושבים, פמיניזם המובל בידי דתיים. וגם לא פמיניזם המכוון למוסדות הדת או ביחס לטקסים דתיים. כל אלו הם כמובן גילויים חשובים שלו, אולם פמיניזם דתי הוא בראש ובראשונה כל פעולה החותרת להתיר את הקשר הגורדי שקיים בין דת לשוביניזם. והרי קשר זה קיים – הוא קיים בטקסטים שלנו ("ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"), הוא קיים בטקסים שלנו ("שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה") והוא קיים בפרקטיקות הבסיסיות ביותר המתעלמות ממקומה של האישה בחיים החברתיים והאינטלקטואלים (לא סופרים אותה - לא כמטאפורה אלא ממש). מהלך שגרתי של ראש המדרשה שלי (ד"ר מיכה גודמן) הוא להסביר את הבעיה הזו ולפסול כמה מהשיטות המקובלות להתמודדות איתה - את האפולוגטיקה, הפונדמנטליזם או ההתנתקות מהמסורת. במקומן אמור לבוא הדיאלוג הכן עם המסורת, שהוא-הוא גם הזדמנות להתחדשות ולשינוי.
חברות כנסת מתפללות עם נשות הכותל - דוגמה סמלית לפמיניזם הדתי
שלוש הנחות עומדות בבסיסו של הפמיניזם הדתי - א. שמנגנוני דיכוי הקשורים היום בדת ומסורת הם בין אלה המונעים את מקומה המלא של האישה בחיים האנושיים החברתיים; ב. למרות זאת, לדת ולמסורת יש תפקיד חשוב בחיינו; ג. ניתן לקדם את מקומה של האישה בחברה למקום שווה-ערך לגבר גם בלא נטישה של הדת והמסורת;
שלא במקרה, הפמיניזם הדתי הוא מוקד תסיסה מרכזי היום בשאלות חברתיות בישראל ובעם היהודי - הוא שרשי ומהפכני בעת ובעונה אחת. הוא מקור להתחדשות ולתחייה רוחנית יוצאת דופן. נדמה לי, שיש בו גם הזדמנות לפתוח שער ליחסים בריאים יותר בין שבטי ישראל השונים. ואולי גדולתו היא ההימנעות משיח הבעלות על הכוח הפוליטי והשררה - הפמיניזם הדתי מתמקד בעיקר בתביעה להשתתף ובתנאים הוגנים. אין זה משנה שאני גבר וחילוני. כבעל לב אנושי, כבן חורין, כיהודי - מוצא אני את כל הסיבות להצטרף אליו. ובינינו, הלברטל? אני לא חושב שאנחנו בסכנת שיעבוד כה גדולה.

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת יְהוָה" (הושע ב)




[1] אין כוונתי כאן כי יחסים כאלה הם פגם מוסרי כשלעצמם; רק שהימשכותם ללא גבולות למשך זמן יוצרת השחתת מידות

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

יש בי מזה וגם מזה - מסע דרך שירה ישראלית בין ת"א וירושלים

תעבור לעיר הגדולה
תחזיק שם חדש אולי ניתוח
לא ידעו מי אתה
מי שהיית ברח
יצירתי ומפותח תרבותית
הוויה קצת מטושטשת
אולי תהיה כוכב שמאוהב בקיומו " (כוכב, אסף ארליך)

"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב " (יש לי סימפטיה, מאיר ויזלטיר)

החלום התל אביבי, בניגוד למה שכמה חושבים, אינו זהה לחלום האמריקאי. השירים שכותבים אמנים על ת"א לא מדברים על עשיית כסף או על הגעה למקום ראשון בסולם הכלכלי[1]. תל אביב גם אינה מחפשת להיות מרכז העולם. החזון התל אביבי, בחלקו לפחות, הוא חזון לבני אדם פרטיים - הוא האפשרות לממש את עצמך וליצור באופן חופשי. הוא היכולת להשתחרר ממי שהיית קודם לכן, משום שהעיר הזה כל-כך גדולה ש"לא ידעו מי אתה". התל-אביביות אינה התחרות או הריצה ללא הפסקה. היא היכולת להיות אינדיבידואל.

"הייתי יורד בתחנה הישנה
והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה
כשגשם יורד וכשהשמש בוערת" (התחנה הישנה, קובי עוז)



התחנה המרכזית הישנה
החלום התל-אביבי הוא חלום של שחרור עצמי. רבי אברהם יהושע השל כתב כי האדם החופשי הוא "האדם היוצר אשר אינו נסחף בזרם ההכרח, אשר אינו כבול בשלשלאות התהליכים, אשר אינו משועבד לנסיבות...". תל אביב, כך נראה, היא ההזדמנות לברוח מהסביבה הישראלית, מהגשם היורד והשמש הבוערת שמאיימים עליך מדי יום. אולי בגלל זה, הפכה ת"א למוקד הזדהות עבור כל מי שנמצא מחוץ לגדר בשאר החברה הישראלית - הדוגמה הבולטת ביותר היא להט"בים, שנמצאים מחוץ לגדר גם כקבוצה וגם כל אחד אישית. וכך, הופך החלום התל אביבי הפרטי לחלום קיבוצי על פלורליזם.


"ירושלים, עיר שווה פיצוץ
הולך במדרחוב מרגיש כמו קיבוץ גלויות
אלף תרבויות, לכל אחד יש אח ותשע אחיות
ערבים בסדר חרדים בחדר
וכולם פה קולטים את אלוהים - בתדר " (הנה אני בא, דג נחש)

 אחת מטענות הביקורת על תל אביב הוא שהפלורליזם שלה הוא שקרי – שמדובר בפלורליזם של צפונבונים אשכנזים חילונים ולא של אוכלוסיות שונות אחת מהשנייה. אצטט את חברתי רחלי שכתבה על הנושא בוואינט – "בתל אביב תמצאו רק חילונים למיניהם, וכולם "מגניבים" - עם שמלת וינטאג' אופני וינטאג' וכלב וינטאג'... בירושלים, ולא בתל אביב, נמצא הפלורליזם האמיתי. כאן באמת נפגשות תרבויות. כאן באמת חיים זה לצד זה דתיים, חרדים, חילונים, רפורמים, מסורתיים, ערבים, חובשי קסקטים, משוגעים, שפויים, לא מוגדרים ומה שביניהם". ואולם הפלורליזם הירושלמי מוגבל למשמעות המילולית שלו - אכן יש ריבוי מגוון יותר בירושלים. אך סבלנות בין הקבוצות השונות תימצא הרבה יותר בתל אביב – בה יש לא רק "שמלות וינטאג'" אלא בעיקר אינדי – תרבות וסגנון חיים שפורצים גדרות וגבולות קיימים. ואולם, האתגר הגדול של יציאה מגדרך היא היכולת בסוף התהליך לעצב גבול מחדש – כי גבולות מעצבים חיים. ועיצוב גבולות נראה כמשימה קשה מאוד בתל אביב...


"אחרי שנתיים של סדום ועמורה
לא מזהה את עצמי במראה
מכיר, מתערב, מתמזג, מסתחבק עם
כל הבעלים של הדיסקוטקים
עכשיו כשאני IN, מבין, זה לא נוצץ
כמה רעש, כמה פיח, תן לי דשא, תן לי עץ " (הנה אני בא, דג נחש)


"אם אתה לא שונה מכולם, אתה לא שווה כאן כלום
אם אתה לא שונה בעיר הזאת - אתה לא שווה כאן כלום" (אמצע החיים, אסף ארליך)


ושוב הפתעה. הביקורת על תל אביב אינה על תרבות הצריכה או הגלובליזציה, אלא על משהו קטן ומקומי - תרבות המועדונים. זו תרבות שבה אדם צריך להמציא את עצמו ולהתקבל חברתית כל הזמן. שהיעד המרכזי הוא להיות בעניינים. יש קשר עמוק בינה ובין החירות התל אביבית – החירות שבה אדם מחפש את עצמו מובילה לחיפוש השראה. השראה דורשת בני אדם, מקומות וטקסטים שהם מודל לחיקוי. ומהרגע שאחד הגיע למעמד הIN המבוקש, מנסים אחרים להגיע אליו בכל הדרכים הלא נכונות - להכיר, להתערב, להתמזג, להסתחבק. ובמלים אחרות, למכור את עצמך לטובת אחרים. לזנות.


"הביאו את הסתיו, שלכת
וליבנו האטום והקר
יתרחב וינשום
הביאו את הסתיו
נתרפק עליו
עלים יסתחררו ברחובות
יהיה געגוע
תל אביב התהפכה על גבה
היא הייתה לי סיפור אהבה
בסוף גיליתי שהיא פרוצה " (הביאו את הסתיו, חמי רודנר)

 החזון התל אביבי הוא נשגב ומדבר על שחרור עצמי וחירות אישית. וכשם שהחזון נשגב, כך כשלונו מפואר – האכזבה מתל אביב המשעבדת את האדם לדעת הקהל, לקול ההמון ולרייטינג. ה"אהובה שהפכה לפרוצה" של חמי רודנר היא למעשה גלגול של סיפור ירושלמי לחלוטין. כך, 2700 שנה קודם לכן, הוא מסופר על ידי ישעיהו הנביא - [ישעיהו א כא] "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה?" – ישעיהו וחמי רודנר, כל אחד בתורו, מאוהבים בעיר שלהם אך מאוכזבים ממצבה. ואולם לישעיהו יש גם תקווה. הוא משוכנע שירושלים ההיסטורית שלו עוד תתאושש ותחזור לחיות בהתאם לחזונה- [כו] "...וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ 'עִיר הַצֶּדֶק', קִרְיָה נֶאֱמָנָה". אבל ישעיהו מדבר על עיר שתחזור לגדולתה רק ביום רחוק-רחוק, בתיקון החוק והמשפט בארץ. אולי אפשר לחזור אליה בדרך אחרת?

"חזרתי לירושלים, פה החומוס טוב זה בדוק
תן לי רוגע, תן לי שקט, לא יזיק איזה פיהוק
מתי פעם אחרונה שמתי איזה פתק בכותל, השקעתי באוכל,
עשיתי חברים חדשים,
העיר הזאת תחזיר לי ת'שליטה בחיים
נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים
ננשום קצת אויר הרים צלול כיין " (הנה אני בא, דג נחש)

 החזרה לירושלים אינה לכלילת היופי, בית המקדש או מלכות ישראל השלישית - אפילו הפתק בכותל או האוויר ההרים הם לא שם כחלק מ'ירושלים של זהב', אלא חלק ממשהו מתון וצנוע בהרבה. העיר המתוארת היא כלי ליצירת יציבות, לתחושת שליטה בחיים. האם זו עיר שהדג נחש חוזרים אליה? הם מונים דברים ארציים למדי - חברים חדשים, אוכל מושקע, אוויר נקי, רוגע...

 הדג נחש אולי כותבים על ירושלים של הכותל ובית"ר, אבל נראה שהם בעיקר מתארים את החיים הקהילתיים הפשוטים שהם מרגישים שאפשר לקיים בה. חיים קהילתיים שחסרים מאוד במרבית חלקיה של תל אביב. במסכת אבות מצמיד יהושע בן פרחיה את האמירה "קנה לך חבר והוי דן כל אדם לכף זכות" לביטוי "עשה לך רב". וההמלצה לעשות לך רב חוזרת אצל רבן גמליאל עם ביטוי אחר "והסתלק מן הספק". אני רוצה לחבר בין שתי האמירות שלהם, ולהראות כיצד לקנות לעצמך חבר ולדון אדם כל אדם לכף זכות פירושו להסתלק מן הספק – ובשפה אחרת, כיצד קשורים חיים של קהילה לחיי רוגע ושקט, חיים של תחושת שליטה.

 ההוראה "קנה לך חבר" מתקשרת בימינו לחברות האישית, אך בשעתה היא התייחסה לחיי הקהילה והקבוצה הקרובה. לכן גם הגיוני מאוד שהיא תוצב בסמוך ל"עשה לך רב", משום שאז החברות, המשפחה וגם הסמכות הרבנית היו מוקד חיי אותה הקהילה. בימינו, הקהילה היא מקום יציב, נגיש, והכי חשוב – מספק תחושה שליטה ועוצמה בחיים.

 "כך עכבר העיר
לי מספר, בין בניינים
שהלילות שבעירו
הם החיים
ועכבר הכפר
בתוך שדה, כך לי אמר:
ריח מתוק של פרדסים
זה העיקר.

וביניהם, וביניהם,
אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה וגם מזה,
יש בי שניהם" (וביניהם, מאיר בנאי) 

גם חזרה לקהילה של ירושלים אינה פותרת את הבעיה. מאיר בנאי אומר "יש בי שניהם" ומתייחס לחיי העיר והכפר, אבל ישנם רבים ירושלמים-תל-אביבים שנעים בדיוק על הרצף הזה. והישארות באמצע הדרך במודיעין יכולה רק להחמיר את בעיותיהם. הם שמחפשים מיצוי אישי וחירות, חופש יצירה, חיים ללא הפסקה, ובקיצור – תל אביביות. ובמקביל ובלא לבטל אותה, את הקשר להיסטוריה ההיהודית והלא-יהודית הארוכה בירושלים, את שלוות חיי הקהילה בעיר, את השקט והרוגע שמלווים את העיר, זמן קצר לאחר הצפירה הרועשת המבשרת את ביאת השבת.

 "תל אביב (הנה אני בא)
אני מגיע (הנה אני בא)
באתי להזיע (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע

ירושלים (הנה אני בא)
חוזר אליך (הנה אני בא)
אל חומותיך (הנה אני בא)
כי את היחידה אני נשבע"

שירם של הדג נחש מדבר על המעבר מירושלים לתל אביב וחזרה. לכאורה הוא מסתיים בסוף סגור – חוזרים לקהילה הירושלמית ומקבלים שליטה בחיים. אבל זה לא כל-כך מקרי שבסוף השיר הם בחרו לחזור עוד פעם אחת לפזמון הראשון - ל"תל אביב, אני מגיע". גם שם בירושלים הם לא לגמרי היו מרוצים. עבור אלו שיש בהם גם מזו וגם מזו, הנדודים בין תל אביב לירושלים נידונים להימשך לזמן ארוך.




[1] ודווקא על ניו-יורק למשל כן, "I wanna wake up in a city, that doesn’t sleep


And find I’m king of the hill - top of the heap" (ניו-יורק, ניו-יורק/פרנק סינטרה)