יום רביעי, 10 באפריל 2013

כוחו המשחרר של ניפוץ האלילים


[פורסם במקור בגיליון 14 של כתב העת דעת פרת]
"כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה.  ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך - כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו" [רמב"ם, משנה תורה, א, הלכה י"א].
מרובים הם המדרשים והסיפורים על אברהם אבינו, שכדי להגיע לבשורת המונותאיזם היה צריך להתחיל בכפירה באמונה המוגנת של תקופתו - האמונה בפסלים ובצלמים. האגדות מייחסות לאברהם גם התנצחויות תיאולוגיות עם אביו, עם המלך נמרוד ועם שכניו [1]. במדרשים, סיפור יציאתו לחופשי של אברהם מתחיל לא בקריאה אלוהית חיצונית  "לך לך"[2] - אלא בשינוי שמתחיל בהכרה של אברהם, ורק לאחריה הוא מסוגל בכלל לשמוע את הציווי האלוהי. הרמב"ם מדגיש סביב מדרש זה את העובדה ששבירת הצלמים, מה שמכונה בלעז איקונוקלאזמה, מתרחשת במסגרת דיון פומבי. אברהם מוכיח את בני אור כשדים ושוחט את הפרות הקדושות של תקופתו. שחרור עבדי הזמן של תקופתו של אברהם דרש פגיעה מתמשכת בסמלים וברגשות הרבים, שרק לאחריה יכלה לבוא החירות.
כלל גדול יש להסיק מסיפורו של אברהם - כדי להיות חופשי, צריך לנפץ מדי פעם (מבחינה סמלית) פסילים שמייצגים את עבדות הזמן. התובנה הזו גם מתבררת לנוכח ההבנה שהשיעבוד הקשה באמת הוא זה שאינו גלוי ועל פני השטח. עבדות הזמן הקשה ביותר היא זו שחמקמקה וקשה להצביע עליה. כמו במשל המערה של אפלטון או הסרט מאטריקס, השחרור מכלא כזה כה נדיר שלעתים קרובות זקוקים האנשים לאדם חיצוני – שממש יכפה עליהם את הידיעה בדבר כבלי השעבוד. את מה שעושה מורפיוס לניאו במאטריקס עשה אברהם לאנשי זמנו כאשר ניפץ את הפסלים והוכיח כי אין ראוי לעבוד אותם.

ניפוץ אלילים בחברה חופשית
הלחימה בעבודה זרה של פעם אולי דרשה פעולה פשוטה - שבירת פסל. הפסלים והצלמים של ימינו הם מורכבים יותר. הם לא בהכרח עצמים פיזים במרחב. הם יכולים להיות גילויים שונים של עבודה זרה המתקיימים במפגש בין בני אדם. העגל שבני ישראל סגדו לו לאחר מעמד הר סיני היה עשוי מזהב, אך עגל יכול להיות עשוי גם מרעיונות או תפיסות שמקבלים את אמיתותן מבלי לבחון אותן.
חירותה של חברה, אם כן, מתבטאת כאשר יש לה יכולת לחשוף ולשלול היבטים של עבדות זמן. עם ריבון איננו רק עם שיש לו ממשלה, פרלמנט, צבא ובית משפט משלו - אלא עם שבניו אינם משועבדים לעבודה זרה. הצרה היא שלעתים קרובות הדרך לעבדות-זמן נולדת דווקא מתוך הכוונות הטובות ביותר. כפי שאראה בהמשך, אותם אפיקים שנועדו לשחרר ולגאול בני אדם הופכים בקלות רבה לעבדות חדשה. בפרשת העגל ביקשו בני ישראל "אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" ומצאו את עצמם משתחוים וזובחים ל"עגל מסכה".[3] פרידריך האייק הדגים בספרו "הדרך לשיעבוד" כי הדרך לטוטאליטריות של היטלר ומוסוליני עברה בתהליך רעיוני בו שוב ושוב האמינו בני אדם תמימים כי מתוך השתעבדות לכורח מדיני ישחררו את עצמם. את אותם תהליכים בדיוק אפשר לעבור גם כאן, בישראל של 2013, אילולא יהיו לחברה מנגנונים חזקים ועמידים היודעים להבחין ולנפץ אלילים לפני שאנשים יחלו להשתחוות להם.
ניפוץ אלילים מסחריים
"והמונים המונים חצי אוטומטי, הלומי פטישוני כסף סמויים 
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים 
עטופים במגילה של תנאים וזכויות 
מסוממי קידמה והתפתחויות 
לעבוד בלי דעת ולשרת 
לשמש ולשמן את 
חיית המתכת חיית הברזל" (מאיר אריאל, חיית הברזל)
צד אחד שלו עבדות הנידון בתקופתנו בהרחבה הוא עבדות-הזמן שמאפיינת את חברת המערב הקפיטליסטית – עבדות הכסף, עבדות צריכה ועבדות רייטינג[4]. על אף שמעטים מאיתנו מתנגדים להשלכותיה הטובות של הגלובליזציה (בשיפור המסחר וביכולת להפיץ רעיונות וטכנולוגיה ברחבי העולם), רבים מאתנו מרגישים שהיא מביאה איתה אתגר אדיר על היכולת לחיות חיי משמעות. יחד עם השפע החומרי והרעיוני באה גם סכנה להדרדות ורדידות של חיי התרבות שלנו. איני רואה צורך להרחיב בסוגיה, מלבד הערת אגב – אותה צרכנות וארגון החברה על בסיסי יוזמה פרטית נולדה גם היא מתוך ניפוץ אלילים – בעבר היו אלו האלילים של המלוכנות והפאודליזם, ודווקא הקפיטליזם היה זה שהצליח להחריב עדי-יסוד. למרות הכל – גם אלילות הממון והצרכנות החלו במטרה חיובית.
ניפוץ אלילים של עם ריבון
"ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה 
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה
כגנב במחתרת יהודה
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?" [מאיר אריאל, מדרש יונתן]
עבדות-זמן אחרת שדנים בה לעתים תכופות היא זו שנולדת מתוך השתעבדות ללאום ולמדינה. חשוב להדגיש - לא עצם ההשתייכות ללאום היא זו שמסכנת את חירות בני האדם, וגם לא הקרבה והאחווה שמאפיינת השתייכות כזו. השעבוד נוצר כאשר הופכים את המדינה מכלי, אמצעי להבטיח את ביטחונם ואולי אף עוד דברים של בני האדם, למטרה בפני עצמה[5]. כך גם ביחס לאדמה, לטריטוריה - מאיר אריאל רומז על כך כשהוא מציג את החובה להתנהג באופן מוסרי כתנאי לפני שממהרים "לקחת עוד ועוד אדמות". הרדיפה אחר טריטוריה כיעד לעצמן ולא ככלי למשהו אחר הופכת לשעבוד כבד דווקא משום שהיא נותנת אשליה של חופש - אותה חוויה "בתולית" של התחברות לאדמה הופכת למסך עשן שמסתיר את הצדדים הרעים של אותה השתעבדות.
מאיר אריאל - ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות?

ניפוץ אלילים בקהילה קטנה
אולי מתוך החשדנות שלנו יש ביחס למדינות וביחס לחברת הצריכה, מתרבה בתקופה האחרונה הקריאה לחזור לעולם של קהילתיות. רבים במדרשה העלו על נס את כוחה של הקהילה, ככזו שממלאת את חיי היחיד בכל טוב אך מהווה "דרך אמצע" טובה המונעת גלישה לקיצוניות[6]. היא מצליחה לבטא אלמנטים של ערבות הדדית ואחווה מבלי שאלו ידרדרו ללאומנות, לפאשיזם ולהדרה.
כוחן של קהילות לאורך זמן נשען על מוסדות - קיבוץ, ישיבה, בית הוועד, קן או סניף המפלגה. ואותם מוסדות, כאשר נותנים להם ערך וכוח בפני עצמם ולא כאמצעי לקיום של משהו אחר - מהר מאוד יכולים להפוך לעבודה זרה מסוג אחר. אמנם - סכנותיה של הקהילה הן מצומצמות מאלו של המדינה ביכולתה להזיק, אולם בעייתה הגדולה היא שאדם הרגיל לראות בקהילה את כל עולמו, יתקשה מאוד להסתדר בחוץ. יוסי איתן, עורך האתר "ויהי אור", מיקד את ביקורתו בחברה החרדית (אליה הוא שייך) בדיוק בהיבט זה, כשנשא את "משל החממה":
"נוצר מצב חדש בעם ישראל... יותר ויותר אנשים הפסיקו לעבוד והתחילו ללמוד כל היום... הדבר היחידי שמלמדים אותם לעשות זה ללמוד תורה בתנאי חממה. אבל לגידולי חממה יש מחיר. אתה עוטף באופן הרמטי את הפרח בניילון, מדליק לו תאורה 24/7 , מחמם אותו נון סטופ בהסקה מרכזית , ויוצר עבורו מציאות שלא קיימת מחוץ לחממה. והנה פורח לנגד עיניך פרח שנראה יפהפה במהירות מכסימלית. מבחינת חיצונית הוא נראה כ"כ יפה שכמעט אין בו שום חסרונות, ממש פרח מושלם. אבל אליה ושלושה קוצים בה: 1) כל הפרחים נורא דומים אחד לשני ביופי המושלם הזה.  אין יחודיות, אין שוני, אין עניין, בלי מלח ובלי פלפל; 2) זה פרח שאין לו ריח; 3) זה פרח עדין, מפונק שלא מסוגל להתמודד עם שום קושי. אם רק תכבה את התאורה, אם רק יקרע קצה של ניילון, אם רק תחדור הרוח הקלה ביותר, מיד הפרח הזה יבול....  וזאת לעומת פרח הבר,  המתמודד עם הסערות הגועשות והרוחשות בחוץ ויכול להם."[7]
קל לראות גם את הדמיון בין ביקורתו של איתן לבין הביקורת שעלתה בשנות ה-70 וה-80 על הטוטאליות של מוסד הקיבוץ, בפרט בכל הקשור לחיי הילדים והנוער[8]. וביחס לשני הגופים, קל להבין שסכנת עבדות הזמן שרירה וקיימת לכל קבוצת אנשים ההופכת את ההשתייכות לקהילה למושא עבודה בפני עצמו - לעגל זהב חדש. אנחנו אולי צריכים את הקהילה, אבל אסור שהיא תהפוך לערך לעצמו.
ניפוץ אלילים כחובת שעה
הדיון על עבדות הזמן החל מנקודת מוצא מסויימת - כיצד משתחררים מעבדות הזמן. באופן טבעי, החירות שיוצאת מכאן היא זו שישעיהו ברלין מכנה "חירות שלילית"[9]. על חירות חיובית, ואולי עדיף בניסוחו של ריה"ל, "עבדות ה'", לא נאמר דבר. אולם אני מאמין כי כמו אברהם, עוברת הדרך לאמונה, להתגלות וגם לחופש מעבדות זמן - במהלכים מוקדמים של השתחררות מעבודה זרה.
בחברה שבה מידע מופץ בקצב מהיר יותר, עולים יותר בקלות גילויים של עבודה זרה - בעבר היה צורך לראות את בני הבליעל באופן אישי או ממש להתגורר בעיר הנידחת[10]. היום ניתן לצפות בהם ביו-טיוב ובסמארטפונים. דווקא בזמן זה עולה מחדש הצורך במנתצי פסלים והורסי מזבחות. צפה ועולה בעיניי דמותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, אשר איתגר את כל חלקי החברה הישראלית כאשר חשף בפני כל מגזר ומגזר את השתחוותו לעגל הזהב. ומעניין הוא שלא משנה כמה ליבוביץ הרבה להתריס, החברה הישראלית הכירה בתרומתו ורצתה לשמוע את דעתו על סדר היום.
ליבוביץ' - מנפץ האלילים הגדול

חלק מכוחו של ליבוביץ היה נעוץ בכך שהעצים את הדיכוטומיה המצויה בכל דיון ודיון. דיוניו היו דיונים של "או-או" – או מוסר או דת. או ערכים או צרכים. או דתיות או חילוניות. בדיוק אותם דיונים שתכניות המדרשה, במידה רבה של צדק, מבקשת להיזהר בהם, ולבצע אותם תוך טשטוש הדיכוטומיה והכרה במורכבות[11]. אולם אחת לכמה זמן, חייבים לצאת מהמורכבות הזו ולנקוט, לפחות מבחינה תיאורטית, עמדת-קצה - כזו שמאפשרת להבחין בצלמים ובפסלים ולשבור אותם לעיני העם. או אז תתקיים בנו הברכה של אלוהים למשה השובר את לוחות הברית - "אשר שברת – יישר כוחך ששברת"[12].



[1]  ראה למשל: פרקי דרבי אלעזר פרק כו; בראשית רבה, לח, יג;
[2]  בראשית יב א.
[3]  שמות לב, א-ח.
[4]  אגב, הייחוס של העניין למערב הוא טיפה מטעה, כי חלק מהמקומות המשועבדים ביותר בימינו לתופעות אלו הם בכלל במזרח אסיה – למשל יפן, דרום-קוריאה וסינגפור.
[5]  הערת אגב:ראיית המדינה כראשית הגאולה היא תפיסה שניצבת בפני סכנה מתמדת של התדרדרות לעמדה זו. לא משום שהיא נובעת ממנה לוגית, אלא משום שפסיכולוגית היא ממלאת את אותה פונקציות. אולם כשם שלפתח חטאת רובץ, כך גם ניתן למשול בו
[6]  ראה למשל "למען אחי ורעי: הזדהות עם קהילה כדרך אמצע בין קיצוניות אינדיבידואליסטית וקיצוניות דתית-מטפיזית", רגב בן-דוד, דעת פרת 9, דצמבר 2011.
[7]  "אפקט החממה בחינוך החרדי", יוסי איתן; http://www.y-or.co.il/blog/2011/07/20/אפקט-החממה 
[8] הזכרתי חלק מאותה ביקורת ב"יתרונות וחסרונות הקהילה עבור היחיד"/דעת פרת, גיליון 9, דצמבר 2011
“Two Concepts of Liberty”. Isaiah Berlin, 1958 [9]
[10]  ראה דברים יג, יג-יט; וכן משנה תורה, הלכות עבודה זרה ד לרמב"ם
[11]  עוד על הסוגייה ראה את הדיון ביני ובין סיגל שטיינברג: "עין [אין] פרת בתל אביב" ו"תל אביב בעיני עין פרת", דעת פרת,  
גיליון 12, ספטמבר 2012
[12] רש"י על דברים ל"ד יב.

יום ראשון, 7 באפריל 2013

מאושוויץ לירושלים


"השואה קבעה סופית שאין תחליף לבית משלנו" שמעון פרס
"אנשים שמבטלים את האיום האיראני כגחמה או כהגזמה לא למדו מהשואה" בנימין נתניהו
"תמונות האשה הזקנה שנוברת בהריסות ביתה ברפיח ומחפשת את תרופותיה הזכירו לי את סבתי" יוסף טומי לפיד
"גורלנו - אזהרה לכם" כתובת מעל אפר הגופות במיידנק

זה חלק קבוע מהטקס של יום השואה. ראש המדינה אינו יכול רק לדבר על העבר, הוא ידבר על העבר מנקודת המבט של ההווה. הוא לא ידבר על שואה-לכשעצמה. עבורנו, לא יכול להתקיים זיכרון שואה כזה. גם לנסות להסתפק בטקס הטכני לבדו – שיר עצוב, דקת דומיה, צפייה בסרט – הרי זה לשלול מהזיכרון את כוח החיות שלו.
כאשר אתה קורא את העבר ממשקפי ההווה, אין לך ברירה אלא להשתמש באנלוגיות, ולשלב בהן הסתכלות פוליטית. בני אדם הם יצורים פוליטיים – ולא כי הם פגומים אלא כי הפוליטיקה היא דבר שמשפיע על כל תחומי החיים. אם בני אדם רוצים לזכור, הם לעד יזכרו באמצעות דימויים ומחשבות שלקחו מהיום. ובאופן מעניין – הם ילמדו מהעבר לעתים תכופות את אותם דברים בדיוק שהם חושבים היום. בל נבטל את הדוגמאות המצוטטות כמליצה או דמגוגיה ריקה – לעתים תכופות יתברר שהדובר אכן ביטא באופן עמוק את תחושותיו בנושא. לא, זה לא שקר כשמדברים על "ללמוד מהשואה". מה שאפשר ללמוד מהמשרפות של אושוויץ ומיידנק ובלזץ וסוביבור הוא דבר מגוון מאוד. הבעיה מתחילה כאשר אותה למידה מרצח העם אינה באמת הופכת ללמידה, אלא לדוגמה דתית – מעין קרדו (credo) : "אני מאמין באמונה שלמה בהתרחשותה של שואת היהודים, ובהצדקתה את [הכנס כאן אידיאולוגיה דתית או פוליטית]; הנני מוכן ומזומן לשנן אירוע זה לבני בשבתי בבית ובלכתי בדרך, בשבתי ובקומי". למידה מהיסטוריה יכולה להתרחש כשאנו פתוחים באמת לדון בה – לשאול על עובדות שונות. לשאול מה מלמדת אותה עובדה היסטורית בתקופה חדשה. לשאול כמילת מפתח של כל התהליך. 
אתה חש את ההבדל העמוק שבין מה שלומדים מהשואה בעולם כאשר אתה משווה בין מוזיאונים שונים המתעדים את הנושא. בסיום התערוכה המרכזית של 'יד ושם' מתואר מאמץ הקמתה של מדינת ישראל, וכך היכרתי בימי ילדותי את סוף הסיפור. אולם במוזיאון היהודי בברלין הסיפור מסתיים בכניסה אל חדר הדומה לצבעי טבע, ובו מתוארים חייהם של פרטים בקהילת יהודי גרמניה של היום, כשהם "צומחים" מהאדמה. איזה סוף מבין השניים הוא הנכון? זו, למשל, שאלה שכדאי לדבר עליה.

מאושוויץ לסיני
הבעיה בלימוד מהשואה מתחילה כאשר אושוויץ, כסמל וכמטפורה, הופך להיות מרכז החינוך לזהות ולחיים יהודיים בישראל. המסע לפולין בכיתה י"א הופך להיות שיא של חוויית הזדהות עם הקיום היהודי. וכבר אמר לי חייל שלי בצבא, בחור צעיר ומבריק, את המלים הבאות: "אני יהודי כי הייתה שואה". כלומר, מהות הזדהותך הלאומית היא תסמין פוסט-טראומטי.

אין להלין על כך שיש תחושה של טראומה חיה ושנדרשת התמודדות קולקטיבית אתה. אולם להפוך אותה לפסגת הזהות הלאומית ולשיא השיאים של מערכת החינוך פירושו להפוך את העם היהודי לעם בפוסט-טראומה תמידית, לעם שלעולם לא יחוש בטוח ולעולם לא יחוש בבית. יש שכמה שיאמרו שמגמה כזו מנוגדת לחלק מרכזי מההיגיון הציוני של הפיכת העם היהודי לעם נורמלי השולט על עצמו בארצו.
הפרופ' והרב דוד הרטמן ז"ל כתב בחיבור קצר בשם "אושוויץ או סיני בשלהי מלחמת לבנון" ניסה לתאר חלק מהסכנה של מגמה זו ולהציג לה חלופה. נלך לרגע בעקבותיו:
"...אני מאמין שהרסני להפוך את השואה לקטגוריה המארגנת השלטת של הזהות היהודית המודרנית. מסוכן, הן מוסרית הן פוליטית, שאומתנו תראה את מהותה כשארית פליטה מהשואה. הטענה שסבלנו ייחודי בהיסטוריה היא חסרת תוחלת ולעתים גסת רוח. גופנו ושכלנו טעמו את התוצאות המרות של אדישות אנושית ושל חוסר אנושית. חווינו על בשרנו רוע מוסרי ואי-צדק חברתי. אבל, אל לחוויות אלו לפתותנו להתנשאות מוסרית. סבלנו ראוי שיוביל אותנו לא לצדקנות או לרחמים עצמיים, אלא להבנה מועצמת ולרגישות לגבי כל סבל אנושי... ישראל אינה רק תגובה לאנטישמיות מודרנית; מעל לכל היא ביטוי מודרני של ברית סיני הנצחית..." [עשה לבך חדרי חדרים, עמ' 192]
הרטמן רוצה שהקטגוריה המכוננת של הזהות היהודית שלא תהיה אושוויץ אלא סיני. יהודי של אושוויץ הוא יהודי שזהותו מבוססת על טראומה משותפת. יהודי של סיני מבסס את זהותו על השראה קולקטיבית ועל ברית אחים שחוצה גאוגרפיה ומפלגות ושפה ואורח חיים. אפשר גם לנסח זאת אחרת - זהות יהדות פוזיטיבית ולא נגטיבית.
האתגר ביצירתה של חוויה כזו נובע מכך שהאירוע של סיני אמור להיות פלאי. מעבר לכך שהר סיני המדובר לא נמצא מעולם וספק אם התקיים, עצם הרעיון שלפיו חוויה של המון אדם תייצר השראה גדולה לכולם אינו מתיישב עם המציאות שאנחנו מכירים. הטראומה היא אירוע שקל לעצב לו זיכרון משותף גם במחיר ויתור על פרטים. כיצד יעשו זאת ביחס לאירוע חיובי בדיוק? האם ניקח עתה את ילדינו ונכדינו לביקור במדבר סיני ושחזור קבלת התורה? החיוך שעולה על שפתיכם ממחיש עד כמה זו אפשרות שקיימת רק בראשנו.
דוד הרטמן ז"ל - האם ניתן להחליף את אושוויץ בסיני?

מסיני לירושלים
אולם קיימת גם חלופה נוספת לאופציה של יהודי-של-אושוויץ והיא מבוססת על רעיון ארצי ופשוט למדי. בסיסו של עיסוק בזהות בחינוך לא יהיה יצירתה של טראומה, אלא למידה של אתגרי ההווה ובירור ערכי לעתיד. דמיינו לרגע שבכיתה י"א יחליף את המסע לפולין מסע לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית - משהו בסגנון ה"פה ושם בארץ ישראל" משנות ה-80'. מסע כזה עשוי להדגיש כמובן את המפריד והשונה בין הקבוצות השונות אולם סיומו של מסע כזה עשוי להיות גם הצעד הראשון בדרך לעיצוב זהות בריאה ומשחררת, הנטועה בעצם החיים עצמם ובמציאות של האדמה הזו. בסיומו של אותו מסע יוכל הנוער לחשוב כיצד הוא רוצה לבנות את החיים שלו בדור העתיד במדינה הזו - מהם הערכים המקודשים לו ביותר, ואילו השקפות הוא דוחה מעליו. זה בוודאי לא מבטיח שנסכים על הערכים הללו כחברה, אבל מסע כזה לעתים קרובות מגבש את הדרכים בהם נוכל להיאבק זה בזה על אותם ערכים מבלי להרוס את הבית. ומתוך קנאת סופרים תרבה חכמה ותתברר האמת.
ואילו אכן תתקבל דעה כזו, שהשיא בתהליך של מערכת החינוך צריך להתרחש במפגש עם החברה הישראלית, אולי כדאי להתחיל דווקא בירושלים, הר הגעש התוסס של מאבקי התרבות ומאבקי הפוליטיקה בישראל.

כאן מהמרפסת שלי במרכז העיר, הזהות היהודית היא מורכבת, אך היא חיה ובריאה בהרבה מזו שפגשתי בפולין.

יום שישי, 5 באפריל 2013

הומניזם מביס את עצמו


בימים האחרונים סערה הרשת סביב התבטאויותיה של נעה שיינדלינגר אודות מותם של שני חיילי צה"ל. ארגון "ישראל שלי" פירסם צילומי מסך של הגברת, בה היא מתועדת כשהיא מביעה שמחה על מותם. מטרת החיבור הזה אינה לקחת את אחת מהעמדות הצפויות בנושא: 1. עמדת אנשי ימין שמתקיפים את נעה ומציגה אותה כאבטיפוס ל"שמאל הקיצוני"; 2. עמדת אנשי שמאל שמתנערים מעמדותיה ומדגישים כי היא אינה שייכת למחנה שלהם; 3. עמדת אנשי שמאל וערבים המצדיקים את התבטאויותיה ברמה כזו או אחרת, וממקדים את האש שלהם בשמאל הציוני על כך שהצטרף לגל הביקורת.

הדיון שהתחולל באתרי האינטרנט הישראליים היה ברמות מסוימות שטחי. רבים דנו לעומק בעמדתם  כלפי ההתבטאות, אבל מעטים דנו בשאלה מה בכלל יוצר התבטאויות מתועבות כאלו. בניגוד למה שחושבים בחלק מהשיח בנושא, מקורן של תפיסות כמו אלו של נעה שיינדלינגר איננו בשנאה עצמית. כמה עוד חושבים שמקורן של תפיסות אנטי ישראליות הוא בשד אנטישמי עתיק, כזה שאינו מרפה מאיתנו ומדביק גם כמה מטובי בנינו במחלה של אוטואנטישמיות. זה הסבר נורא נח, שכן הוא משחרר אותנו מהצורך להבין את התופעה. פשוט יש שנאה בעולם, ולפעמים היא נוחתת על אנשים, מעין מגיפה כזו שפורצת לפעמים. השמש זורחת, השיטה פורחת, ובני אדם שונאים יהודים.
אולם התבטאויות שמביעות שמחה ביחס למותם של בני אדם הן בעיה לא רק מנקודת מבט ציונית או ישראלית, אלא מנקודת מבט אנושית. המשורר ג'ון דאן כתב ש"מותו של כל אדם מפחית אותי, שכן אני מעורב באנושות". כיצד דווקא פעילת שמאל, מחנה שהציב את ההומניזם כאידיאולוגיה מרכזית, פתאום שמחה במותם של בני אדם? הסיבה לכך היא בעיה מהותית בתפיסה ההומניסטית. כשאתה פותח את עצמך לחלוטין לקבלה של האחר, על כל תפיסותיו ורגשותיו, הרי שאין אתה יכול להימנע מלקבל את הצדדים הלא הומניסטיים בו - את הצדדים השונאים בני אדם אחרים, הרואים בהם אמצעים בלבד, ואת התפיסות השגויות שבהן הוא מחזיק. ולכן הכשל שבו נפלה אותה פעילת שמאל יאפיין כל מי שמתאמץ יותר מדי להזדהות עם הצד החלש והמדוכא. כי המדוכא, בצדק ושלא בצדק, מפתח שנאה כלפי המדכא שלו. ואם אתה תזדהה עם החלש אתה תזרים בהדרגה לעורקיך גם את השנאה לבני האדם החזקים.
אגב, קל יהיה לדמיין גם תהליך הפוך – מצב שבו ישראלי יזדהה עם פעילים של נוער הגבעות על רקע פינוי צפוי של שכונה או מאחז, ומתוך ההזדהות אתם יביא את עצמו להזדהות גם עם רגשות אחרים שלהם – בהם תפיסה שלילית של מדינת ישראל וצה"ל, שנאה לערבים סביבם ול"סמולנים השנקינאים". כמובן, כל אלו הכללות, אבל מהי שנאה אם לא קבוצת הכללות שקיבלו מטען רגשי?

כל פעיל זכויות אדם צריך שיעמוד לפניו תמרור אזהרה. תמרור שימנע ממנו להתבלבל, ולשכוח שמטרתו היא פעולה לטובת בני האדם המדוכאים, אך לא פעולה שבהכרח תאמץ את דעותיהם ותפיסותיהם. אילו החלש הוא קדוש וההזדהות איתו היא מוחלטת, הרי שצהלות השמחה של נעה שינדלינגר הן בלתי נמנעות...
מתוך זלזול בכשל זה של התפיסה ההומניסטית, שיח זכויות האדם עלול להפוך לשיח שנאה ורצחנות.