יום ראשון, 30 ביוני 2013

דרשה שנייה - בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית

בדרשה הקודמת דנו קצת בתפקידו של הנביא המודרני, הלא הוא משורר הרוק, והמשכנו משם לנבואות שדנו בעיקר על השפעתה של אימוץ מוגזם של תרבות הצריכה ואמריקניזציה. עכשיו, אחרי שאנחנו כבר מאומנים בשמיעת תוכחה, אנחנו יכולים כבר לגשת לנושאים רגישים יותר כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"ערביי כפר שמריהו כבר לא ערבים
החתול עשה "מיאו" וגם הכלבים.
ערביי כפר שמריהו טובים.
ערביי הרצליה כבר לא כועסים
החמור עשה 'איה' וגם הסוסים
ערביי הרצליה  רוסים.
נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה
תבואו, השמש כל בוקר עולה פה
נפלא פה, נפלא פה, נפלא פה,
תבואו, תבואו מהר" [הבילויים, נפלא פה]
מסגד סידנא עלי, שריד לכפר אלחרם שעל חורבותיו הוקמו הרצליה וכפר שמריהו
ימי ויסלר ונעם ענבר בוחרים לסיים את האלבום הראשון שלהם בשיר הזה. זה שיר שמציג באופן ציני את הפער בין הבעיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למול האדישות מצד הציבור והניסיון להשכיח מצד הממסד. אפשר גם לשים לב שויסלר וענבר אינם מדברים רק על הכיבוש ו67', אלא על הנכבה ו48' - מדובר בערביי הרצליה  וכפר שמריהו, לא ערביי ג'נין ושכם (סוגיה שנחזור אליה בהמשך). בניגוד למחשבה המקובלת, ויסלר וענבר אינם סתם ציניים כדי להכעיס. יש להם משהו להזהיר אותנו מפניו:
"בבניין הסוכנות בקומה החמישית
יושב זלמן שושי, עכשיו הוא פקיד
הוא שותה מהתה ומקליד
הוא מזיע כי חם ובוכה כי עצוב
הוא מטביע חותם ובשם הישוב
- הוא קורא לכולנו לשוב
ובלילה בסוף המשמרת הוא קם
מכבה את האור ויורד בסולם
ויורד אל העם, אבל הם כבר אינם
הוא מוצא לו פינה ונרדם"
הבילויים - נפלא פה
הבילויים מנסים לומר לנו משהו על הניתוק הזה של הממסד מהחיים בישראל. אלו שמבקשים להשתיק את הבעיות (במקרה הזה את אלו הקשורות בסכסוך הישראלי פלסטיני) עלולים לגלות שהעם שלהם כבר לא רוצה לחיות כאן. שיבוא יום ובו יישאר רק איזה זלמן שושי שיהיה האחרון שיכבה את האור. ביקורת דומה כנגד האדישות מושמעת גם מצד נורית גלרון, שכותבת במהלך האינתיפאדה הראשונה:
"יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה
ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה
יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים
ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים
לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה
זה רק עושה לי רע, רע; רק עושה לי רע
אין לי כוח לטיפוסים מדוכאים ומתיישרים
ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים
אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים
נעשה אהבה, נחיה את החיים
תל אביב זה החיים" [נורית גלרון, אחרינו המבול]
השיר צונזר משידור ברדיו ופורש ככתיבה כנגד חיילי צה"ל שעסקו בדיכוי האינתיפאדה הראשונה, אולם הביקורת המרכזית אינה כנגד החיילים, אלא כנגד החברה הישראלית. היא מוצגת כחברה חומרנית ומושחתת, שאינה מסוגלת להתמודד עם האמיתות המוסריות שנחשפות בפניה במהלך האינתיפאדה ואין לה כוח ל"הטפות מוסר". גלרון חוזרת באופן אחר על דבריו של ירמיהו הנביא שמתלונן על כך ש"היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס"; נביא החורבן לעתים קרובות נכשל בשליחותו, ועדיין הוא מרגיש צורך עז לומר את מה שיש לו לומר. אבל השאלה הקשה באמת אינה אם העם מקשיב, אלא אם מי שחשוב מקשיב.

מישהו שם ליד ההגה
בחלק מהמקרים, הנבואות לובשות סגנון מעודן ומטאפורי יותר. חלק מהתוכחה למשל מופנה כלפי ההנהגה, ואולם במקום לומר את שמו של ראש ממשלה כזה או אחר, מדברים בדיוק על משמעותה של הנהגה מבחינת פילולוגית – אלו אשר אוחזים בפועל בהגה ומובילים:
"...קול קינה מהדהד מעל, אדמה רוויה בדמעות ובדם
אני יושב מאחור, הכיוון מעורפל, מישהו שם ליד ההגה נרדם
רמת גן על שחור, גבעתיים על לבן; אני באמצע, מוקף מכאן ומכאן,
פעם היו כאן פרדסים היו עצי זית; עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית

איך זה התחיל אף אחד לא זוכר, איך זה ייגמר מי ידע
ציפורים נודדות מעל הקו הירוק, מצפצפות על חומת ההפרדה
כתובת של אש על כבעת הכורכר, השמועה עוברת מחצר לחצר
האויב גר קרוב הוא לגמרי מוכר, אבל אומרים שאין עם מי לדבר...

...הלך בודד מושיט את היד, האם הוא בכלל משלנו?
לא לקחנו סיכון, לא עצרנו בצד, ביעף על פניו חלפנו
מסע לילי על כביש חוצה ישראל, בין קרעי ערפל נדלק אור בודד
מתי מגיעים? אני שואל את הנהג, מרחוק רק עונה לי ההד" [אהוד בנאי, ר"ג גבעתיים]
השיר של אהוד מסופר מנקודת מבט יחיד, אולם הוא מדבר על החברה הישראלית. המסע הלילי הוא על "כביש חוצה ישראל". הניגוד בין סביבת המגורים של אהוד (ר"ג גבעתיים) מועתקת אל הסכסוך, שמסתובב מסביב לשיר בכמה דרכים - "האויב גר קרוב, אבל אומרים שאין עם מי לדבר", וכמובן הניסיון לברר האם האיש שראינו בדרך הוא משלנו או משלהם. השיא של השיר (גם מוזיקלית) היא בצעקה "עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית", שמתאר את המצוקה של הפרט; התודעה של אהוד בשיר הזה אינה תודעה של נביא, אלא של האדם היחיד באותה חברה - אדם יחיד שסובל מהחיים במקום ומצפה לישועה אלא שאותו פרט נושא עיניים אל המנהיגים של החברה שלו. הוא לא רק סובל, הוא גם מנסה להבין אם יש תכלית למסר הזה - הוא שואל מתי מגיעים? (מתי הסכסוך הזה ייפתר) איפה בדיוק הנהג? האם הוא נרדם? הממשלה וההנהגה הלאומית נעדרת מהסיטואציה, היא רק אומרת שאין עם מי לדבר. וזה מחזיר אותנו לבילויים:
"אני לא כאן לבדר אתכם וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום
אני מזיזה את הידיים לכיוון של יציאות החירום...
... אני לא כאן לבדר אתכם אני רק לשאול שאלה –
זה שהטייס מזמן איננו - זה נחשב תקלה?" [הבילויים, באב אלואד 38 א]
אהוד בנאי, כדרכו לעתים קרובות בשירים העוסקים בחברה, מעדיף לדבר על חוויותיו של הפרט. הוא מתאר את המצוקה אישית שלו כמעין נוסע ששואל "מתי מגיעים" – מתי יהיה לזה סוף. הבילויים, שמשתמשים במטאפורה דומה (החברה הישראלית הפכה כמו רובוטריק מרכב למטוס), תופסים את עצמם כבעלי תפקיד. הם לא פה כדי לבדר את הקהל, אלא כדי לעורר אותו. הם רוצים להציל אותו ("מזיזה את הידיים לכיוון יציאות החירום"), הם רוצים לשאול את אותה שאלה של אהוד - למה הטייס מזמן איננו? איפה המנהיגים שלנו שייחלצו אותנו מהקריסה המתקרבת?
אהוד בנאי - יותר אזרח מודאג מנביא זעם

אבל למה רק פוליטיקה?
בשלב הזה יש כמה מכם שיתהו – למה אתה מערבב כל הזמן את הדיון שלך בנבואה בפוליטיקה? למה שלא תחזור לביקורת הערכית המעניינת שהצגת בדרשה הראשונה על תרבות הצריכה? את התשובה לכך תיתן המשוררת ויסלבה שימבורסקה, מתורגמת לעברית על ידי רפי וייכרט:
"אנחנו ילדי התקופה,
התקופה היא פוליטית.
כל המעשים היומיומיים
או הליליים שלך, שלנו, שלכם
הם מעשים פוליטיים

תרצה או לא תרצה,
לגנים שלך עבר פוליטי,
לעור גוון פוליטי,
לעיניים היבט פוליטי.
כך או אחרת
לכל דבריך הדהוד,
לכל שתיקותיך ההשתמעות
פוליטיים

אף בלכתך בסבך היער
אתה צועד צעדים פוליטיים
על קרקע פוליטי.
וגם שירים לא פוליטיים הם פוליטיים..."

ודאי שגם הנבואה, כמו השירה, כמו השתיקה – היא פוליטית מעין כמוה.

יום שלישי, 25 ביוני 2013

ימי ציון האחרונים - דרשה ראשונה

הקדמה, או: למה בכלל לדבר על כך


היום החלה תקופה של מנהגי אבלות שמהווה הקדמה לתשעה באב. לי אישית לא נוח עם העובדה שתשעה באב בולט פחות בציבור הישראלי ובדיון הציבורי ביחס ליום השואה, יום הזיכרון, יום כיפור וכו'. האפיון של היום הזה כיום "לדתיים בלבד" עושה לו רע - יסלחו לי האבלים על הטראומה התאולוגית של חורבן בית המקדש, אבל מדובר בראש ובראשונה באירוע שהוא נכבה ליהודים שחיו כאן בימי בית שני. זר שיקרא את הקינה של מגילת איכה יראה שהיא מדוברת כל כולה על ההשפלה הלאומית, על ההגליה, על הרס ירושלים ויהודה ועל רבים שאולצו לחיות חיי פליטות ושיעבוד. נסו לתרגם את המלים הללו לערבית ותגלו את כל הקונוטציות שמסעירות את השיח הציבורי בימים של ה' באייר וה-14 במאי סביב ציון הנכבה על ידי הפלסטינים.

היכן שהשיח עוד מתקיים, הוא נוטה להתמקד בתימה אחת ומרכזית – נזקה האיום של שנאת חינם והצורך לבנות את החברה הישראלית על יסודות איתנים של סולידריות ואהבת חינם. זו נקודה חשובה לדיון, אבל השנה אני רוצה לשים אותה בהקשר רחב יותר. המדרש מסביר שהבית הראשון חרב בשל קבוצת סיבות (עבודה, גילוי עריות ושפיכות דמים) והבית השני בשל סיבה אחרת (שנאת חינם). לא סביר יהיה לצפות שבית שלישי, אילו ייחרב, ייחרב בשל סיבות שונות לחלוטין? אז אולי הדיון, החשוב לכשעצמו, על שנאת חינם אינו יכול להיות מוקד הסיפור.


נבואה ורוק'נרול


מי שרצה לקדם את פני הרעה המתקרבת לפני אלפי שנים יכול היה להקשיב לנביאים ולתוכחה שלהם. הם אמרו להם מהי הפורענות המתקרבת ומדוע. ניקח לדוגמה את הנביא מיכה [ג י-י"ב] : "בֹּנֶה צִיּוֹן, בְּדָמִים; וִירוּשָׁלִַם, בְּעַוְלָהרָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל-יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" – פסק הדין – אשמים בבניית החברה על יסודות חוטאים, על השחתת המשפט והכהונה ועל נשיאת שם ה' לשווא. ולהלן גזר הדין – "בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


על הנביאים של אז אפשר לקרוא בתנ"ך, אולם הנביאים של ימינו משתמשים בסגנון קצת אחר. את הנאום בכיכר העיר מחליף השיר ברדיו, את מגילת התוכחה מחליף אלבום עם מסרים קשים, והתביעה העתיקה להיטיב ולתקן מתנסחת לא רק במלים, אלא גם באקורדים ובתופים. כמו החטאים, גם התוכחה צריכה להתעדכן. כמובן, ישנם גם נביאים אחרים – עיתונאים, אינטלקטואלים, אנשי רוח בעיני-עצמם – אולם נביאי הרוקנ'רול הם לעתים קרובות חריפים יותר. המדיום שלהם הוא מדיום שדורש מלכתחילה אקסטזה דתית. אי אפשר לזייף נבואת רוק.

על כן, בחיבור הזה אנסה לדבר על המסרים שלאותם נביאים יש לומר לנו היום. אני משמש להם כאן כמגביר קול ולעתים רחוקות כקול שני. לא דיון פוליטי מפורט עם עובדות יש כאן, אלא הקשבה לתוכחה הבוקעת מזעמם של נביאים. באשר למסקנות המתבקשות מהתוכחה הזו - אשאיר אותן לכם.

חיית הברזל הישראלית

לא קם לישראל עוד נביא רוק כמאיר אריאל. עם שפה ייחודית, עם שליטה עמוקה בארון הספרים היהודי ועם נכונות לראות את החברה הישראלית באופן לא נורמלי - אריאל הציב לחברה הישראלית מראה קשה וידע לסובב את המראה הזו לכיוונים שונים ומשונים. לשיאו מגיע אריאל בשיר "חיית הברזל" מתוך האלבום "רישומי פחם". הביצוע של מאיר אריאל לשיר הוא נזירי ושקט, מה שמפנה מקום לכוחן של המלים. לשיר יש גם ביצוע מעניין של ברי סחרוף וביצוע חי ותיאטרלי במיוחד של שולי רנד.
מאיר אריאל - גדול נביאי הרוקנרול
מאיר אריאל, יותר מכל אחד אחר מהאמנים האחרים בחיבור הזה, מודע לחלוטין לכך שיש לו מסר נבואי. את השיר שלו הוא בונה על הקבלה בין התקופה שבה הוא חי לבין חזון דניאל. הנביא [דניאל פרק ז'] מספר בארמית על חלום שבו חזה בארבע חיות גדולות, המסמלות ארבע מלכויות שיהיו בעולם. הוא כותב את השיר על חיית הברזל - המלכות הרביעית. בפירוש המסורתי היא רומי אבל בפירושו של מאיר אריאל זו תרבות המערב של ימינו. הביקורת של מאיר אריאל נעה סביב מגוון של בעיות בדרך החיים המערבית, אבל אני רוצה להתמקד בסוגיה ספציפית שבה השיר הקדים את זמנו – תרבות החדשות והטלוויזיה:

"גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור

קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג" (מאיר אריאל, חיית הברזל

הטלוויזיה והרדיו הופכים לפי מאיר אריאל לרודנות חדשה - לדרך נוספת לשלוט בחיים שלנו, להגיד לנו איך לחיות אותם. שימו לב איך הוא מלביש את חיית הברזל הזו באותו לבוש של חזון דניאל – " קַרְנַיִם עֶשֶׂר לָהּ... וְהִנֵּה קֶרֶן אַחֶרֶת זְעִירָה עָלְתָה בֵינֵיהֶן...וְהִנֵּה עֵינַיִם כְּעֵינֵי אָדָם בְּקֶרֶן זוֹ, וּפֶה מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת" (מתוך תרגום גורדון לחזון דניאל, פרק ז) – ובשיר של מאיר אריאל עיני האדם הפכו להיות "עיניים בכל מקום", כמו הטלסקרין בספר "1984" לג'ורג' אורוול. כשמאיר אריאל כותב על פה שאומר לנו מה לעשות ולרצות הוא מתייחס לדעתי לתרבות הצריכה וללחץ החברתי שמעודדים אותך להחליף מחשב וטלוויזיה וריהוט כל תקופה קצרה. כעשר שנים לאחריו מגיע תלמידו הגדול אהוד בנאי ומציג ביקורת קצת שונה על עולם התקשורת.

מסך הברזל הישראלי

"מחזיקים אותך קצר שומרים על המתח
נכנסים בכל דלת עוברים בכל פתח
רוצים אותך עכשיו שלא תפסיק להסתכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.

עם שיניים של כריש תראו איך היא טורפת
בשידור חי את הראש עורפת
אין לה שום בושה יש לה אחוזי צפייה
בשבילם היא תעשה הכל אפילו תראיין גוויה" (אהוד בנאי, מסך הברזל)

אהוד בנאי משתמש באותם דימויים של הנביא דניאל ומאיר אריאל על המפלצת המפחידה, אבל אצלו הסיפור אינו סיפור צרכני. היעד המרכזי של חיית הברזל היה לומר לך מה לעשות. היעד המרכזי של מסך הברזל הוא להכניס אותך למתח נפשי קשה כדי שלא תחליף ערוץ. השיר "מסך הברזל" יוצא באלבום "ענה לי" בשנת 2004, ומושפע מהיווצרותם בשנות ה-90' של ערוץ 2 וחדשות הכבלים, ומפריצתה של האינתיפאדה השנייה. הרגע הסמלי של עולם התקשורת החדש התרחש ב-2 במרץ וידוע בשם "המסך המפוצל" - מדובר באירוע שבו במהלך משחק כדורגל בשידור חי התקבלה הודעה על פיגוע בירושלים, והזכיינית "טלעד" העדיפה לפצל את המסך – שליש כדורגל ושני שליש פיגוע. על אירועים כאלו כותב אהוד:

"...יש לנו הערב אולפן קרב וירטואלי
נביא לכם את כל השטח הביתה לסלון,
עם מיטב העדכונים הדיווחים הפרשנים
התרחישים לא ניתן לכם לישון.
ומיד אחר כך, בזמן אמת,
בגודל טבעי, בצבעים מרהיבים,
נעביר פיצוץ גאלאקטי
בליווי רביעיית כלי מיתרים!"

המסך המפוצל. "פיצוץ גלקטי בליווי רביעיית כלי מיתרים"


הטלוויזיה שרודפת אחרי הרייטינג היא חלק מהתבהמות קולקטיבית. רבות כבר נכתב על הדרך שבה הטלויזיה מקצינה את הבידור ויורדת לרמות נמוכות כדי להשיג עוד קהל, והדבר גם נדד למדיות חדשות יותר - המשתמש בפייסבוק שיוזם פרובוקציה במטרה להשיג שיתופים ו"לייקים". קירקגור הסביר פעם שחיים שמבוססים אך ורק על עונג והנאה הם חיים שדורשים שוב ושוב העלאה של רף העונג. התקשורת ההמונית מעודדת סוג כזה של חיים – אין בה מקום לעידון, רק להגברה הולכת וגוברת של העונג. על ההתבהמות הזו כותב אביב גדג' בשיר חריף במיוחד בשם "יוון" כמה מלים שמתארים את החוויה ההדוניסטית של הציבור הישראלי:

"כל מיני רעות חולות מכל מיני ביצות סרוחות
הגיעו לערוך משתה
קופי אדם צמאים לדם ובנות זוגם יפות מראה
אבל חלולות מבט
אחד אחד רוקדים לאט מתים מפחד
אחד אחד אבל תמיד כולם ביחד
לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה
רק תזיזו את הגופות
שיישאר מקום לשיר ולרקוד

...לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה
רק תזיזו את הגופות
שיישאר מקום לעשן ולשתות...
לא משנה מה יביא יום
אנחנו לא
אנחנו לא
אנחנו לא נפסיק לשיר
לשיר ולרקוד " (אביב גדג', יוון)

הדרישה של קופי האדם בשיר של גדג' "רק תזיזו את הגופות" היא משחק מלים - הוא גם רוצה שנזיז את הגופות ברחוב שמפריעות לנו לחגוג (מעניין באילו גופות מדובר - שלנו או של אויבינו?), והוא גם רוצה שנזיז את הגוף שלנו מצד לצד – שנשיר ונרקוד. בסיום השיר הוא מצטט באופן ישיר את חיים חפר עם השיר "לא נפסיק לשיר", אבל מובן שזה ציטוט ביקורתי. אלו שלא מפסיקים לשיר אצל חיים חפר עושים זאת משום שהם מאמינים ש"מה לעשות, זוהי ארצנו היחידה/ עוד יהיה טוב, ואין זו אין זו אגדה/ועוד נזכה, לראות זריחה של יום בהיר" ואילו אצל גדג' אין כאן אמונה אלא רק התבהמות קולקטיביות וירידה למדרגה של בעלי חיים.

מהופנט כמו אל אש

בניגוד לגדג' שמדבר על הקהל המדובר כחיצוני, כמרוחק - אהוד בנאי לוקח את הביקורת החברתית דווקא למקומות מאוד אישיים:

"ובין אסון לאסון יש קצת בידור
ואתה מהופנט כמו אל אש
אתה כבר מכור עד סוף הסיפור,
הם שומרים על המתח שלא תפסיק להסתכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל"

אהוד הולך עקב בצד אגודל אחר מאיר אריאל - הוא לא מביט על המציאות הישראלית כחיצוני לה, הוא חלק מהמציאות הזו והוא מנסה איכשהו להשתחרר מההתמכרות הזו לחדשות, לאורגיה של דם ופיצוצים ובידור. וכאן שווה גם להשוות למאיר אריאל, שמדבר על מוראותיה של "חיית הברזל" אולם לא מצליח להשתחרר ממנה:

"כל הקולוסיאום הכל-עולמי הזה
עם חלונות ההצצה אל הזירה
המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף
ודם מציף את תת ההכרה
תחליף תחנות תמיר ערוצים
תשוטט כאוות נפשך בעולם
תחשוב שאתה מחוץ לכל זה
לא נוגע לך זה שם
אבל בינתיים בעצם מה שקורה זה
שאתה עוד אחד שיורה ויורה
מתרגל לחסל בלחיצת כפתור
חיית טרף גלדיאטור"

הטלוויזיה שלנו היא קולוסיאום כל-עולמי שמאמן אותנו לראות דם ולהיות וולגריים. טרנטינו יצר משל חריף לסוגיה הזו בסרט שלו "ממזרים חסרי כבוד". בסרטו ישנה סצינה שבה הקהל הנאצי צופה בסרט בדיוני על גבורתו של חייל נאצי במלחמה הצולף מראשות מגדל במאות חיילי בעלות הברית. הקהל הנאצי נלהב – הוא צוחק ורוקע ברגליו משמחה. כעשר דקות לאחר הקולנוע שבו הסרט מתרחש ננעל ועולה בלהבות בפעולה של יהודיה צרפתית בשם שושנה. זכורנו שראיתי את הסרט בקולנוע בשורה הראשונה, ומרוב כאבי צוואר מצפייה בסרט הסתובבתי אחורה, וגיליתי באותו רגע קהל מאוד דומה - קהל שצופה בנאצים הנשרפים ובורחים על נפשם וצוחק ומוחא כפיים מרוב התלהבות. אכן, דם מציף את תת ההכרה.



נאצים בוערים בסרטו של טרנטינו - דם מציף את תת ההכרה

על חיית הברזל הזו קורא הנביא דניאל-אריאל חזון חורבן מפחיד. וראוי אולי אפילו תחילה לשמוע את הדברים במוזיקה המקורית:

" חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָה
חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא.
אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי..."

(תרגום: רוֹאֶה הָיִיתִי, אֲזַי מִקּוֹל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַקֶּרֶן הַמְּדַבֶּרֶת,
רוֹאֶה הָיִיתִי, עַד אֲשֶׁר הוּמְתָה הַחַיָּה וְהָאֳבַד גּוּפָהּ וְנִתְּנָה לִיקוֹד אֵשׁ
נִפְעֲמָה רוּחִי, אֲנִי דָּנִיֵּאל, בְּתוֹךְ זֶה, וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשִׁי יְבַהֲלוּנִי)

בחזון דניאל מסופר גם כיצד לאחר מותה של אותה חיה שבה ועולה מלכות ה' בעולם. אולם מאיר אריאל אינו נביא נחמה בשיר הזה, אלא נביא תוכחה, וגם אזרח מודאג שלא רואה מפלט. בערוב ימיו הוא מסתכל על הדברים בייאוש רב, כמי שלא רואה מוצא מהחורבן המתקרב. והחורבן שמאיר אריאל מצביע עליו נובע כל כולו מנהירה מוגזמת אחרי תרבות המערב - אחרי צרכנות אובססיבית, אבדן הקשר בין אדם לאדם ובין אדם לאדמה ונהירה אחר ריגושים חולפים. האם יש אפשרות עוד להינצל מהפורענות המתקרבת?
סדרת החיבורים של שלושת השבועות תעסוק בדיוק בתוכחה הזו. אולם אני מבטיח שלנביאי הרוק יש לא רק משימת של תוכחה וביקורת, אלא גם משימה של בנייה ונטיעת תקווה. בסוף נגיע גם אל התקווה הזו. אולם בינתיים, כמאמר אחר של מאיר אריאל, "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". ולכן בדרשה הבאה נפנה לעבר מה שיש לנביאי הרוק לומר על יהודים, ערבים ומה שביניהם.