יום שבת, 27 ביולי 2013

היה ורעיון שתי המדינות ייכשל

תחילתו של סבב משא ומתן לשלום, או סבב משא ומתן שאמור לקבוע את מסגרת המשא ומתן, או סבב שאמור לקבוע את המסגרת שתגדיר את המכניזם שיוביל לתהליך משא ומתן, כללה כתמיד תגובות של מיואשים. המיואשים משתייכים למגוון דעות וזרמים וגישות, אולם המעניינים ביותר מבניהם הם אלו שחושבים שפתרון שתי המדינות הוא אמצעי הכרחי להצלת הציונות, אבל השתכנעו שהפתרון כבר לא מסוגל להצליח עקב כמות ההתנחלויות בשטח. הקבוצה הזו מסתובבת אבלה וחפוית ראש, כאילו מעולם לא היו אידאולוגיות ותנועות פוליטיות שנכשלו. אותה ציונות עצמה שמעסיקה אותם הרי הצליחה להציל את חייהם רק של כמה מאות אלפי יהודים מתוך מיליונים שחיו באירופה - הישג מרשים עבור אלו שניצלו אולם מפח נפש עבור מי שראה את יהדות אירופה בתפארתה. על כל פנים, הקבוצה הזו חוששת מתרחיש שבו לאור אי היכולת להגיע לפתרון שתי המדינות הפלסטינים שבגדה המערבית יהפכו לאזרחיה של מדינת ישראל - מה שיהפוך אותה למדינה דו-לאומית או א-לאומית תוך זמן קצר. לדעתם, זה סוף הציונות.
אני מתנגד לרעיון של אזרוח כל הפלסטינים ביהודה ושומרון והקמת מדינה דו-לאומית. לא משום שזה "סוף הציונות" אלא מסיבה פרקטית. מבט זריז על מדינות האזור מלמד שהמדינות הכי כושלות ולא-יציבות הן מדינות רב-עדתיות. איני מעוניין בהפיכתה של ישראל לעוד מלחמת אזרחים מתמשכת כמו סוריה, לבנון או עיראק. בנוסף לכך, איני מקבל את ההנחה הנאיבית שניתן להקים מדינה דו-לאומית שלא תהיה עימות אלים בלתי נגמר באמצעות המון רצון טוב והכרה של כל צד באחריותו לסכסוך. זה לא עובד ככה. ואולם, כציוני - זה לא פוטר אותי מהשאלה מה במקרה כזה צריכים להיות יעדיה של הציונות.
נניח ויש מדינה דו-לאומית. הציונות באמת מתה?
ציונות במסגרת מדינה דו-לאומית? מה אמרת? תשובה: כן. אבל רגע, ציונות זה לא מדינה עם רוב יהודי? ובכן, לא בהכרח. זה הכל עניין של הקשר היסטורי ופוליטי. איעזר בציטוט הבא של בן גוריון כדי להמחיש למה אני מתכוון:
" לא אמרנו מדינה יהודית בארץ ישראל; לא אמרנו זאת אז ואיננו אומרים זאת גם עתה. וזאת מתוך שלושה נימוקים ראשית... אין מטרתנו לשלוט על מישהו. לו הייתה ארץ ישראל ריקה מתושבים, כי עתה אולי היינו גורסים 'מדינה יהודית', כי אז לא היה הדבר נוגע לאחרים. אולם יש  תושבים אחרים בארץ ישראל וזכאים הם לא להיות נתונים לחסדם של היהודים... יש בארץ ישראל  מקומות קדושים לכל העולם התרבותי; איננו רוצים ואין זה מענייננו לקבל על עצמנו את האחריות להם" (עדות בוועדת פיל, 37)
בכוונה לקחתי את בן גוריון ולא הוגה ציוני אחר כי רעיון המדינה היהודית (גם בלי כל העם היהודי וגם לא על כל ארץ ישראל) יהפוך למרכזי מאוד במשנתו בתקופה אחרת. מה שדוגמה זו נועדה להראות היא שכל אידיאולוגיה שמבקשת לחולל שינוי במציאות תלויה בהקשר שבו היא החלה. מה שהיה בעבר פסול עשוי להיראות היום נכון ומחר שוב פסול או לא רצוי. לכן אני רוצה לחזור לשאלה שאתה התחלתי - אילו התבטל באמת הסיכוי לפתרון שתי המדינות וישנה מדינה אחת שבה כולם בעלי אזרחות בין הירדן לים, מה יש לציונות לומר?
בן-גוריון; אפילו הוא לא תמיד חשב שציונות = מדינה יהודית
אחת הדרכים הנוחות לדון במטרותיה של הציונות היא לחזור לאחת המחלוקות הראשונות שאפיינה אותה – המחלוקת של אחד העם והרצל. באופן סכמתי ופשטני אפשר לומר שזו הייתה מחלוקת בין ציונות רוחנית לציונות פוליטית, בין ציונות שביקשה לתקן את חיי היהודי באמצעות שינוי חיי התרבות והרוח שלו לבין ציונות שביקשה לתקן באמצעות שינוי המציאות הפוליטית שלו. כתנועה ממסדית, הציונות בסופו של דבר שילבה בין שני הנתיבים, אולם עד היום ניתן לראות את המתח הזה גם בפעילותם של גופים שמתיימרים להיות ציוניים – למשל, בשאלה האם ההסתדרות הציונות צריכה לעסוק בעיקר בזהות ובחינוך יהודי או בהרחבת העלייה וההתיישבות בישראל.
האבחנה הזו חשובים משום שלדידם של הציונים הרוחניים, המדינה הדו-לאומית אינה אסון מלכתחילה. כל עוד תובטח להם אוטונומיה תרבותית רוחנית שבה יוכלו להמשיך ולעבוד על פיתוח חיי התרבות ותיקון חיי הפרט והקהילה, אין להם מה לדאוג. אז השאלה מתעוררת רק ביחס לציונות ההרצליאנית, או הציונות הפוליטית.

הציונות הפוליטית שילבה בין שני יעדים – בין יעד של פתרון הבעיה היהודית ודרך כך נורמליזציה של העם היהודי, ובין יעד של הקמת מדינה או ישות פוליטית כניסיון להגיע לאחרית הימים . עבור הקבוצה הראשונה הרעיון של מדינה דו-לאומית הוא קשה מאוד. קבוצה זו תצטרך לתמרן בין הרצון לשמר שורה של הישגים מוסדיים ופוליטיים שהבטיחו ליהודים פתרון לבעייתם (למשל, חוק השבות) לבין הצורך לנהל מדינה דו-לאומית, שגם המיעוט השני בה מפוזר בכל העולם ומחפש פתרונות לבעיותיו. פרקטית, קבוצה זו תיקרע בין מאבקים עם הלאום הפלסטיני על משאבים ועל זכויות, לבין ניסיונות לשתף פעולה עם אותו לאום כדי להבטיח סוג של חיים משותפים במדינה דמוקרטית. זה ללא ספק יהיה המחנה המבולבל והקרוע מכולם בהינתן תרחיש של מדינה דו-לאומית.
הקבוצה המשיחית, בין אם היא אכן דתית או רק מכנה את המשיחיות הזאת בביטויים נוחים יותר כמו "תיקון עולם", היא זו שמדינה לא-לאומית מטילה אותה אל הבור העמוק ביותר. שהרי אם מדינה יהודית היא הסולם למלכות ישראל והמדינה פסקה מלהיות יהודית, רק ביצוע מעשה זוועה בהיקף המוני – גירוש או טבח במיליוני בני אדם – הוא זה שיכול להחיות את החלום האבוד. לא תהיה זו אלא בניית ציון בדמים וירושלים בעוולה.

עיקרי התחייה של הלח"י; דוגמה לזרם משיחי אחד שעלול לבנות את ציון בדמים
שתי מסקנות עולות מהדיון הקצרצר הזה: האחת רלוונטית לאלו שחושבים שפתרון דו-לאומי הוא הדבר הרצוי ביותר. עבור אלו נראה שכדאי להקדים ולהשקיע מאמצים רבים דווקא בפיתוחה וחיזוקה של זהות יהודית לא פוליטית. זהות כזו תוכל להעניק טעם לחיי היהודים גם במציאות של מדינה דו-לאומית. ואם חלק מתומכי הפתרון הדו-לאומי אינם מעוניינים בכך (בשל שנאה של כמה מהם ליהדות או סתם העדפה לקוסמופוליטיות) - הרי שכדאי להם לתמוך בכך ולו מטעמים טקטיים. המסקנה השנייה נוגעת לאלו שרואים בישראל פרויקט משיחי של חזרה לארץ אחרי אלפיים שנות גלות והגשמת חזון הנביאים ולא רק פתרון פרקטי. אלו חייבים להיות ראשוני התומכים בפתרון שתי המדינות משום שהחלופה הדו-לאומית תתבע מהם לבצע מעשי זוועה כדי לשמור על החלום המשיחי. התיקון עולם שהם מעוניינים בו לא ייכון מתוך מדינה דו-לאומית.

יום שלישי, 9 ביולי 2013

דרשת נחמה

שלוש דרשות של פורענות ותוכחה. האם באמת זה כל מה שיש לנביאים לומר לנו בימים שבאים זוכרים את החורבן? רבים מנביאי ישראל הגדולים נשאו נבואות פורענות, אבל כמה מהם נודעו דווקא בנבואות הנחמה.
ניקח לדוגמה את ירמיה, נביא חורבן ומקונן גדול. זה אותו ירמיהו שנשא נבואת נחמה שהתגשמה מילה במילה. הוא מדבר אל אנשי יהודה האבלים על חורבן ירושלים - "עוד יישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ממרפסת ביתי בירושלים אפשר לשמוע את כל הקולות הללו - זוגות שמחים כסמל לחברה שקמה לתחייה. אז בהמשך לדוגמה זו, האם לנביאי הרוק והשירה של ימינו יש גם בשורת נחמה בסוף התוכחה?
בואו נתחיל מלתת בה סימנים. נחמה טובה צריכה להיות מעוררת השראה אך בא בעת לכלול גם מידה מסוימת של מלנכוליה. הרי נבואת נחמה לא מתארת סתם אירוע טוב, אלא מתארת אירוע טוב שבה בעקבות מציאות של אובדן ולכן נגלה שהרבה מהשירים שמדברים על נחמה לחברה הישראלית הם שירים שיש בהם אמביוולנטיות - שירים חמוצים מתוקים.

תקווה אישית
"יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אישה...

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב" [אביתר בנאי, יש לי סיכוי]
אביתר של האלבום הראשון הוא המכשף מכולם. השיר הזה הפך באחרונה גם לשיר טקסים, בעיקר ביום השואה. מדוע זאת? וכיצד זה קשור לנחמה? אני לא הולך לבנות תלי תלים של השערות מה המקור של תהומות הדיכאון שבנאי רוצה להשתחרר מהם - יואב קוטנר וטובים ממני כבר דנו ארוכות באלבום הראשון של אביתר. אני רק מפנה את תשומת לבכם לסוג הנחמה שיש לבנאי: זו נחמה של אדם פרטי וגרעין זוגי קטן. אביתר רוצה "להינצל, להתעורר, להתפכח", הוא רוצה ש"העייפות תחלוף והאור יעלה" – הוא מחפש אנרגיה ועניין מחודשים בחיים שלו. ולא פחות חשוב - הוא רוצה אהבה - "ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי".
סוג הנחמה של אביתר בנאי הוא פרטי - אין כאן גאולה מוסרית לאנושות, כמו זו שרמזנו לה ב  If I had an hammer  האמריקאי מהדרשה הקודמת. אין כאן תחייה או הצלה לאומית. אבל האהבה שכאן מאוד ברור שמיועדת לגברת - "על עצמי ועל העיר ועל אישה". הגאולה שבנאי מחפש היא כה משותפת לבני אדם בעולם שהיא הופכת להמנונם של אלו שחוו טראומה. לכן אפשר למצוא אותו בטקס יום השואה, ומושר על ידי ילדים חולי לוקמיה ועל ידי נפגעי התעללות והזנחה.
אביתר בנאי בצעירותו - יש סיכוי להינצל
אז אביתר רוצה אהבה, אבל הוא מצא אותה במקומות אחרים – בחייו הדתיים ובתורה. אני אצטט ממש בקצרה את מה שיש לו לומר על התהליך הזה כמה אלבומים מאוחר יותר:
"עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה" [אביתר בנאי, אורייתא]
אביתר שר כאן שיר אהבה לתורה. שיר שבקלות יכול היה להיות על אותה אישה שהוא חיפש. הציטוט שהבאתי כאן נועד להדגים כיצד החליפה התורה את אותה שאיפה רומנטית – זו גאולה פרטית ואישית, custom made  למידותיו של אביתר. ולכן, בעוד ש"יש לי סיכוי" הפך להיות המנונם של אלו שמנסים להתמודד, "אורייתא" עדיין מדבר בעיקר לעולמם של חוזרים בתשובה. למרות הנחמה העמוקה שבנאי מתאר שהוא חווה, אין היא יכולה להיות בשורה חברתית עבורנו. אנו נאלצים להמשיך את החיפוש אחר נבואת הנחמה במקום אחר.
תקווה אישית? לאומית? מיסטית?
"...אני הולך דרך ערים מעושנות
דם על האספלט, זעקות שבר וקינות
טיול קצר בין הערביים
אני הולך כך לפחות שנות אלפיים
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר
כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם,
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן
אבא ואמא מחכים לילד הזקן" [אהוד בנאי, אני הולך]
"אני הולך"  הוא אחד מהשירים המורכבים שבנאי כתב - בנאי מדלג בשיר הזה שוב ושוב בין המרחב הפיזי שבו הוא הולך, ככל הנראה בשדרות של רמת-גן-גבעתיים, לבין מרחב היסטורי יוצא דופן – מרחב שההליכה בו נמשכת "לפחות שנות אלפיים". בנאי לא הולך לבד אלא כחלק מקבוצה לאומית והיסטורית. לאור זאת, אנחנו נרשה לעצמנו להצטרף להליכה ולראות מאיפה יש לו כוח להמשיך – אולי שם תימצא הנחמה:
            "אני הולך בעיר מוכרת וזרה
            לא שייך למגזר, לא נכנס למגירה
            הלב שלי פתוח, פה ושם גם מהבהב
            הולך ומתרחק הולך ומתקרב
            עוד סיבוב סביב אותה הכיכר
            קרוב לבית הכי רחוק שאפשר
            כשאחזור, האישה שלי לא תכיר את מי שבא
            היא תגיד לי: מצטערת, זו לא הכתובת הנכונה.
            עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
            הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת, עד שתגיע.
ההליכה של בנאי היא חלק ממסע חיפוש אישי של זהות. זה תהליך שבו לצד הקשר העמוק הלאומי שלו ("הולך כך לפחות שנות אלפיים") נמשך גם תהליך שבו הוא לא ממהר להציב את עצמו בהגדרות ספציפיות – לא במגזר דתי-חרדי-מסורתי כלשהו, לא במסגרות החשיבה הישנות. הוא ממשיך ללכת ולחפש משום שעצם ההליכה היא חלק מהעניין. אפילו הרופא אומר שטוב ללכת כל יום קצת.
המשורר היווני קונסטנדניוס קוואפיס כתב פעם על המסע לאיתקה. והיו לו כמה תובנות מעניינות:
            "וכל הזמן חשוב על איתקה
            כי יעודך הוא להגיע שמה.
            אך אל לך להחיש את מסעך
            מוטב שיימשך שנים רבות" [מתוך 'איתקה', תרגום של יורם ברונובסקי]
איתקה - שהמסע יימשך שנים רבות
אז קוואפיס מציע לא למהר. וגם בנאי מודע לזה שגם אם הוא מתקרב הביתה, הוא צפוי להמשיך לחפש את הכתובת ולהיות "הכי רחוק שאפשר". אנחנו ניתן לבנאי לסיים את השיר ומיד ננסה להסביר את הרעיון.
"אני הולך בשדות הבר המעטים,
שנשארו בין מגדלים וקניונים
סורק תחנות, לא קולט את המקום
עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום
עכשיו הכל זורם, הדם פועם, אני מזיע
הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת עד שתגיע. עד שתגיע"
הגאולה של בנאי נודדת מהמרחב האישי - אהוד שהולך בשדות רמת גן האחרונים, אל המרחב הלאומי – הכביש הוא חלק מהנדודים של בני ישראל במדבר, ועד למרחב הדתי והמיסטי – בנאי חי חיים הלכתיים ודתיים ומקווה למצוא בהם את אותו מושא תפילה המשותף לכולם - "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל אומות עולם ואמרו אמן".
אלא שיש כאן קושי. בנאי משלים את המעגל (אישי-לאומי-דתי-מיסטי) בחזרה לעולם הארצי שלנו. גשר ההלכה ודרך השלום אינם רק ביטויים לדרך החיים היהודית של בנאי אלא גם רחובות ממש בגוש דן של היום. מי מאיתנו שילך לגשר ההלכה יגלה שאי אפשר לראות משם את דרך השלום. הקניונים והבניינים בדרך חוסמים את שדה הראייה. זאת למרות שהמרחק בין שני הרחובות הוא מאוד קרוב.

כמו שאפשר לראות במפה – מרחק נסיעה קצרה, בקושי שתי יציאות באיילון. אז ייתכן שהחיפוש של בנאי מגשר ההלכה אחר דרך השלום אינו אבוד, אולם אנחנו נצטרך להשאיר אותו שם בקרבת הפנייה לכביש המהיר ולצאת למסע נחמה אחר.

סבלנות, כבר מגיעים
"גשם כבר יורד וזה חורף, תל אביב חסומה וגם חיפה
שב ילד שב, אני אומר לך שב, ושנינו נוסעים בדרכי עפר
מביט מבעד לזגוגית, יש לנו ארץ למה עוד אחת
בחוץ שקיעה של יום שני, וערבים מתפללים כי איזה חג
חבר למן מסע כזה בחורף מסתכל בי, רגליו קצרות אבל ראשו חכם
שנינו במנוסה, הכל פה זז, אומר לי; אתה גם אבא, אתה גם בן אדם
מביט מבעד לזגוגית, עיניים יש לו רגישות, כן כן
מוזר איך האויב הזר נראה לא אנושי וגם פוחד

יש לי אישה, זאת אמא שלך
ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים,
לא נגיע לארץ חדשה
לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה" [שלמה ארצי, ארץ חדשה]
שלמה ארצי יוצא למסע חינוכי עם בנו באוטו, כאילו הוא פול סיימון מהאלבום 'גרייסלנד' או שהם עדיין בתקופה של המלווה לרישיון. התפאורה של המסע קצת מעורפלת – תל אביב וחיפה חסומות, חברה ישראלית שברגע זה האב והבן בורחים ממנה. ארצי מגניב פנימה גם אמירות מרומזות על המצב הפוליטי. האמירה "יש לנו ארץ, למה עוד אחת" מתייחסת לשטחי יהודה ושומרון (השיר יצא ב1988, לאחר כמה שנים מאוד מתוחות פוליטית). ה"שקיעה של יום שני" היא כנראה יום שני של ה19 באוקטובר 1987 – יום של קריסה אדירה בבורסות העולם. "הערבים מתפללים כי איזה חג" פורשו על ידי רבים בתור האינתיפאדה הראשונה, אבל אני חושב שארצי דווקא ממקם אותם כזרים – הוא אפילו לא יודע איזה חג יש להם. כל זאת כהכנה לדברים הסתומים שהוא אומר אחר כך על האויב הזר שהוא בן אדם.
 
שלמה ארצי - מסע לארץ חדשה
בקצרה - תפאורה מפחידה ואפילו אפוקליפטית בחוץ אבל האבא והבן נמצאים ברגע אינטימי – הבן אפילו מבחין שהאבא שלו הוא בן אדם. בשיא כל הבלגן הזה, האבא לא מתייאש אלא ממשיך את המסע לארץ חדשה. לפני שארחיב על הארץ החדשה, אני רוצה לתת לאבא שלמה ארצי להמשיך את השיעור שהוא מנסה ללמד את הבן שלו:
            "שתי כבשים עולות על אם הדרך
            לא נדרוס אותן, אנחנו לא דורסים
            שב ילד, שב. אני אומר לך - שב
            חלב בשפע זה לא אומר ניסים
           
            שולף מצלמה של כיס, חושב שגן העדן מדויק
            מכחיש שקר לו ומצלם כדי שנזכור מה שהיה
           
            קראתי בעיתון על אחת בת מאה, שכל חייה עשתה מעשים טובים.
            שב, ילד, שב. אני אומר לך  - שב
            לא כל האנשים נולדו רעים.
            מזמן, היא מתה די מזמן; אביך הוא ימות גם יום אחד
            לא, גן עדן לא קיים, אולי קיימת ארץ חדשה"

מה סדרת הפעולות הללו אומרת בדיוק? אז כנראה שהילד רואה את הכבשים בדרך ועד להתערבות של אביו לא אכפת לו לפגוע בהן. היחס לכבשים מסמל את היחס לחיים בארץ – האב מעריך כל דבר שקיים בארץ הזו ומודע למחירים שצריכים לשלם כדי לחיות בה. הוא מבקש מהבן שלו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו - זו אכן ארץ זבת חלב ודבש אבל זה לא אומר שיש בה נסים. ולכן שלמה ארצי דורש ממנו יחס עמוק ואכפתי – גם אל האויב הזר, גם אל האדמה וגם אל משאביה.
הבן כבר שייך לדור טכנולוגי יותר. הוא שולף מצלמה של כיס (היום כנראה היה שולף סמארטפון), והוא עסוק בדימויים – בצילומים, בניסיונות להשיג איזה גן עדן מדומיין. ואז מגיע שיאו של מוסר ההשכל – שלמה ארצי מנסה לספר לבן שלו כמה אמיתות יסודיות על חיי בני אדם. הוא מספר לו שלמרות הסיטואציה המפחידה הזו של נסיעה מפחידה בחורף (קרי – חיים בארץ מבודדת במרחב עוין) – לא כל האנשים נולדו רעים ויש תקווה.
שלמה ארצי הוא לא סתם חולמני. התקווה הארצית שאותה הוא מנסה להוריש לילדים שלו אינה תקווה על גן עדן. יש כאן הבדל עמוק בין הרעיון המיסטי של אהוד בנאי - יהודי נודד שמחכה לגאולה המסורתית עם החזרה ארצה; לבין הרעיון הארצי של שלמה ארצי – כפירה ברעיון שהאושר מצוי בגן עדן או חיים שלאחר המוות, לטובת הרעיון שאפשר אולי להגיע לארץ חדשה.

קיצור תולדות הנחמה

אז מה היה לנו? בחור צעיר שמחפש להינצל על ידי אהבה לאישה ומתאהב בתורה במקום, בחור מבוגר יותר שמוצא נחמה בהמשך חייו הדתיים ובציפייה לגאולה ניסית, ואב שמנסה לספר לבן שלו שאפשר אולי להיאבק על פניה של ארץ חדשה. כל נחמות אלו מצויות בשפע אגב לא רק ברוקנ'רול אלא גם בארון הספרים היהודי. אבל כפי שהתחלנו את סדרת הדרשות ברבי מאיר אריאל לדעתי נצטרך גם לסיים אתו. מאיר אריאל הצליח בסוף שנות ה-80' לפענח את את הנפש של החברה הישראלית יותר טוב מכולם. לא אצרף כאן את כל הטקסט כי הדרשה הזו כבר מתארכת, אבל בפזמון החוזר אנחנו שומעים שוב ושוב את הקריאה המנחמת המוסכמת על הכל: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה".

יום רביעי, 3 ביולי 2013

דרשה שלישית - נשים נשים

בדרשה הקודמת עסקנו ביחסי יהודים וערבים, אבל חדי העין שבקוראים עשויים לשים לב שמדובר היה בטקסטים שכל כולם נכתבים על ידי יהודים, עוסקים ביהודים ומופנים כלפי יהודים. הסכסוך שמאיים להחריב את החברה וערכיה תפס שם רק בפרספקטיבה אחת. האם אפשר לדון בו באופן אחר, באמצעות השירה הפלסטינית על הסכסוך? זה אתגר חשוב, אולם לא אתיימר לקחת אותו על עצמי.
תכננתי לדון בשירים שנוגעים ליחס החברה לנשים, אבל קודם כל אעצור ואחבר את שני הנושאים באמצעות שיר מוכר מאופרת הרוק "מאמי". בסיטואציה המדוברת מאמי, צעירה שבעלה הפך לנכה במלחמה, נתקלת בסצנה מפחידה בה מתנפלים עליה שבעה פועלים פלסטינים. הלל מיטלפונקט שכותב את האופרה ממקם בפיהם תביעה שבשנות ה-80' וה-90' אפשר היה לשמוע מושרת לעתים קרובות
"מאמי מאמי תפתח את הרגליים
לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים
עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין
בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין...
...העם הפלסטיני שואף לחופשי
אל תיקחי את האונס באופן אישי" (הלל מיטלפונקט, שיר האונס)

מאמי, כפי ששמתם לב, הפסיקה להיות אישה אינדיבידואלית. היא הפכה להיות מעתה אובייקט שמסמן את ארץ המריבה. שבעת הפועלים מתכוונים לאנוס את מאמי כי זה יהיה מבחינתם השגה של יעד לאומי כלשהו. אותם פועלים מזכירים קצת ארגונים כגון "להבה" ו"יד לאחים" שעוסקים במניעת נישואים בין-עדתיים. אולם בניגוד למוצהר, זה לא מאבק בהתבוללות, אלא במאבק בין נישואי *יהודיות* עם גברים ערביים. ארגונים אלו לא מתעניינים בנישואים בין נשים ערביות לגברים יהודים (למרות שהם טוענים במפגיע שאין כאלה, יש; ודאי שיש). האישה כאן היא כלי, נכס, ששני עמים שונים רבים עליו – כשם שרבים על ארץ. בשיר של מיטלפונקט הערבים יאנסו את מאמי כדי לשחרר את פלסטין. אבל את הדימוי הזה (אישה=ארץ) כתב כבר נביא-משורר אחר:
"תפסה לה צעיר ערבי משכיל, דווקא אחד שהכרתי
אפילו ראיתי איך זה מתחיל, לילה אחד השתכרתי...
טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות
ועובר שב בא לוקח כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט" (מאיר אריאל, שיר כאב)
כרזה של ארגון יד לאחים - נשים אינן שייכות לעצמן אלא לאומה
מאיר אריאל בונה בהדרגה ובזהירות את הדימוי של הסכסוך הישראלי הפלסטיני כסיטואציה של מישהי שרוצים אותה שני גברים. אבל אם הפועלים הפלסטינים אצל מיטפונקט כופים את עצמם בשם האלימות, אצל מאיר אריאל יש הבנה שהמצב קשה יותר - אי אפשר להקיף אישה מכל הכיוונים ואי אפשר בהכרח לשמור ארץ שלמה רק לך. אחרי שאריאל בונה את הסיפור על משולש האהבה הזה צעד צעד, הוא חוזר אליו לבסוף שוב, כשהוא מתאר שיחה בין שני הגברים שמסתובבת סביב הנושא:
הצעיר הערבי אומר:
"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה
אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה"
אתם, יא יאהוד, באים להיות בשטח שהתרבות שלו ערבית. הגעתם מרוסיה או מאמריקה? יופי לכם, אבל חייכם הלאומיים יושבים כאן. רוצים להסתדר כאן? ניצחתם אותנו ויש לכם מדינה? אהלן וסהלן, אבל אתם יודעים היטב שאנחנו לא ניעלם. והיהודי משיב:
"אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו
בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו"
נשים יכולות לשפוט בין שני גברים שמעוניינים בהם ולהחליט (ומספיק לפתוח אופרת סבון סטנדרטית כדי להיתקל בדילמות כאלו), אולם ארץ אינה כזו. הארץ שותקת. היהודי כאן מציע את הפתרון שרלוונטי לנשים בעולם שבו השתחררו  - "היא שופטת בינינו", ובמשתמע היא משוחררת ויכולה להחליט את מי מבינינו היא רוצה. הוא רוצה שגם האדמה תשפוט אותנו כך. אולם האדמה לא נענית לקריאות היהודי, אפילו ביידיש, והם חוזרים לנעוץ מבטים אחד בשני. 
לשאת את קולן
הדג נחש כנראה חשו בחוויה שתיארתי קודם – שנכתב הרבה על נשים, אולם הנשים עצמן לא מצליחות לדבר בשירים על מצבן. ב"שיר כאב" הבחורה שותקת; ב"שיר האונס" היא מבקשת שיקשיבו לה ולא מקשיבים לה; גם בשיר המוכר של מוניקה סקס "כל החבר'ה" הצעירה שנאנסה אינה מדברת. בשיר "אין לי אף אחד" הם שברו את מעגל השתיקה וניסו לשאת את קולה של האישה. בואו ננסה רגע להקשיב מה מפריע לה:
"אין לי אף אחד
פטיש, לו היה לי פטיש, פטיש להלום בו עם ערב
פעמון, לו היה לי פעמון, פעמון לצלצל בו
שיר, לו היה לי רק שיר, שיר לשיר אותו בבוקר" (הדג נחש, אין לי אף אחד)
יש משהו קצת מוזר בטקסט  שיוצא מפיה - היא מדברת על הבדידות והניכור שהיא חשה, אבל היא לא מבקשת שמישהו יבוא אליה. היא בוודאי לא מבקשת אביר על הסוס הלבן. היא רוצה פטיש, פעמון ושיר. לקורא העברי זה עשוי להישמע כמו נונסנס, אבל באנגלית המלים הללו מצלצלות מאוד מוכר. הן לקוחות כמעט במדויק מהמנון תנועת זכויות האזרח האמריקאית, If I had an hammer  (לו היה לי פטיש). פיט סינגר ולי הייס כותבים בשנות ה40 ומבקשים פטיש, פעמון ושיר שישיב את האהבה בין האחים והאחיות על הארץ. ואני רוצה לסיים דווקא במלים שפותחות את השיר, שכן הן מחזירות אותנו לסיבה שבגללה התחלנו את סדרת הפוסטים הללו מלכתחילה:
If I had a hammer
I'd hammer in the morning
I'd hammer in the evening
All over this land
I'd hammer out danger
I'd hammer out a warning
I'd hammer out Love between my brothers and sisters
All over this land.


אני מקווה שבחיבור זה הצלחתי, ולו באופן קל, לשאת את קולן של הנשים המדוכאות היום בעולמנו. זו משימה סיזיפית וארוכה, אולם אין אנו בני חורין להתבטל ממנה. הרי אם נתמיד בה יושג אותו פטיש, אותו פעמון, אותו שיר – אותה נבואה – אשר ישיבו את הצדק לארץ. "אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה" [ישעיהו א]