יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

אהוד בנאי ככהן גדול, או: למה לינץ' אינטרנטי אינו התשובה


הרעש הציבורי שנוצר עקב ההופעה של אהוד בנאי בסוסיא, ביטולה והחזרתה, הביא אותי לחשוב בשנית על האנאלוגיה הקלאסית על הכהן והנביא, או על איש השלום ואיש הצדק.

לטובת מי שאינם מעורים בעובדות, תיאור קצר של הפרשייה: אהוד תכנן להופיע בהתנחלות סוסיא ביום שני הקרוב. הוא קיבל פניות רבות מארגוני שמאל רדיקליים שתבעו ממנו לבטל את ההופעה. הוא הציע להופיע בחינם גם מול פלסטינים באזור ומשרד ההפקות שלו הוציא הודעה שבה נאמר שלמרות שאהוד מחא נגד עוולות הכיבוש, הוא נגד הטלת חרם. ההודעה הזו (שיצאה גם כסטטוס בפייסבוק) יצרה תגובת נגד – לינצ'טרנט של ימנים שהתלוננו על השימוש במילה כיבוש ושל שמאלנים שכעסו על כך שהוא מבקר את המתנחלים אבל גם מופיע מולם. אהוד כנראה נבהל מהאווירה הזו והחליט עם ראש המועצה המקומית לבטל את ההופעה, מה שהביא ליתר ביקורת נגדו, ואף לזגזוג חדש – החלטה לקיים את ההופעה בכל זאת, יחד עם בועז שרעבי. עד כאן סיפור המעשה.
השמאלנים שביקרו את אהוד כעסו במיוחד משום שהם ידעו שהאלימות וחוסר הצדק הכרוכים בכיבוש נהירים וברורים לו. חלקם גדלו על אופרת הרוק 'מאמי' ועל שירים כמו 'ערבב את הטיח, אחמד'. כאחד ממעריציו וכמי שלימד גם שירים שלו לא הופתעתי כלל. זה לא, כמו שכמה מהציניקנים חושבים, מתאוות בצע או צביעות. יש כאן עניין אחר.

אהוד בימים היפים של "מאמי"
אהוד הוא פשוט לא האקטיביסט רודף הצדק, הנביא המוכיח בשער, הדפני ליף, המלקולם אקס שאתם רוצים שהוא יהיה. הוא איש שלום, אדם שמחפש הרמוניה ובאמת אוהב ומתפעל מבני אדם סביבו. הוא לא תלמידו של פרופ' ליבוביץ' (למרות שהוא העריך אותו והסכים עם דעתו במגוון סוגיות) אלא תלמידו של הרב פרומן.

מי שיקרא את שירי המחאה שאהוד כתב יראה שלעולם הם לא באים להאשים ולהצביע על התוקפן או המדכא, אלא להביא את קולו של הקרבן. ב"ערבב את הטיח" לא דובר על חיילים קלגסים, דובר על הפועל קשה היום מעזה. הביקורת הייתה מרומזת ואלגנטית (מי יבנה יבנה בית אם לא אנחנו נעבוד). ב"עבודה שחורה" אהוד לא תקף את אנשי הממסד הלבן ישירות, הוא תהה אם אברהם לא היה שחור. הוא לא ביקר את השחיתות השלטונית והמצב הכלכלי, הוא דיבר על ילד בן שלושים שעדיין גר עם ההורים בגלל המצב הזה. זה פשוט לא הוא לצאת למלחמה. אתם ציפיתם למאיר אריאל ול"מדרש יונתי", לא לעיר מקלט...

במאמר "כהן ונביא" פיתח אחד העם את ההסבר לכוחות הנפש שאני מנסה לתאר כאן. זה טקסט מאלף ולכן אביא ממנו קטע קצר:

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכולתו להסיח דעתו ממנו אף רגע ; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלמותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מַגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושׂימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההרמוניה הכללית. הוא צופה תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו..."

"לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במידה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניה כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים... נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להישאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. כלומר, לא עצם הרעיון בכל פרטיותו ושלמותו, כי אם אותה 'ההרמוניה' המורכבת שיצאה אל הפועל מתערובתו עם כוחות אחרים"

בחלוקה הזו של אחד העם, אהוד שייך לצדם של הכוהנים. ממש ככתוב במסכת אבות – מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. אולי אלו אינם האנשים לעלות איתם עלי בריקדות וללכת אחריהם לשדה הקרב. אלו האנשים לשבת איתם בסוף היום, אחרי ההפגנה והמכות מהמשטרה, ולזכור שיש חיים בחוץ, ושהעולם אינו מורכב רק מנביאי חורבן ופורענות. ובעולם המר של מדינת ישראל, אלו האנשים שיכולים לשאת את קולם של הקרבנות, לא לצעוד עם לפיד ביד.
כותבי הטורים וציירי הקריקטורות כבר חגגו על הפרשייה הזו וניסו להציג את בנאי בתור האחד שבא לשמח את החבר'ה אחרי הפוגרום. הם ציפו ממנו שאם הוא שמאלני אז יתמוך אוטומטית בעמדת החרם ושישנא מתנחלים. אבל אהוד "לא שייך למגזר ולא נכנס למגירה". זה פשוט לא הסיפור.


אז מה הלאה? יכול להיות שבמחנה המחרימים ילמדו שהלחץ האישי והאגרסיבי על אמנים להחרים הוא שיטה רעה, ושהמתנחלים יכולים להשתמש בה ביעילות רבה. אולי במקום להחרים את סוסיא, שיבואו אליה. שיבואו וידברו עם תושביה דברים קשים וינסו לפקוח עיניהם. אם הם כל כך התאהבו באידיאל של הנביא, שלפחות יאמצו אותו כמו שצריך וידברו אל המוני העם, ולא אל עצמם ובין עצמם.