יום ראשון, 12 בינואר 2014

למה לא להשוות

היום אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה חוק שיאסור השוואה לנאציזם . עוד רגע אסביר למה בעיניי השוואה לנאציזם היא אכן אמצעי מוגזם ומטופש (על אף שאישית כשלתי בו פה ושם), אולם צריך להתחיל בכך שאסירת ההשוואה בחוק היא לא התמודדות טובה עם הבעיה. כאשר שיח ציבורי נודד לפסים פוגעניים ושליליים, שימוש בחוק כדי לתקן אותו אינו באמת פותר את הבעיה. דוברים יוכלו להעביר את המסר שלהם מבלי שיעברו על לשון החוק ותוך שימוש בשיטה לא פחות שלילית - אז במקום נאצים ישוו לפאשיסטים, ואת מחנות הריכוז יחליפו בגולאגים ואת היטלר יחליפו במאו צה טונג,או בטיטוס או בפרעה. הרעיון יישאר אותו רעיון והנורמה שמעודדת שימוש בהשוואה טוטאלית ומוחלטת לא תשתנה.


סיסמת החוק החדש: אסור להשוות


אבל נניח לכך, כי באמת לא כדאי להשוות לנאציזם תופעות מהאקטואליה הישראלית. לא בגלל שזו השוואה חמורה ולא כי היא פוגעת ברגשותיהם של ניצולים ולא בגלל היותה אמצעי רטורי לא אלגנטי. זה לא שאסור להשוות, זה שחבל להשוות. ההשוואה לנאציזם כמעט אף פעם אינה דיון רציונאלי שמשתמש בהשוואה כדי ללמוד. ההשוואה משקפת כמעט תמיד את פחדיו ואת סיוטיו של המשווה - כשביבי השווה את אחמדינגא'ד להיטלר וכשבגין עשה אותו דבר עם ערפאת הם בעיקר שיקפו את עצמם - את היותם יהודים המפחדים לגורל עמם, כשההשוואה לנאצים היא ביטוי לפחד טוטאלי ואינסופי. כשבן גוריון השווה את בגין להיטלר הוא שיקף בכך את הפחד הטוטאלי ההפוך - לא מהשמדה על ידי הנאצים אלא מהפיכה לנאצים בעצמנו. בשני המקרים, ההשוואה לנאצים שיקפה היסטריה ולא אפשרות למידה. ג'ון סטיוארט הסביר זאת היטב כשדן בנטייה הרווחת לאחרונה בארה"ב להשוות הכל להיטלר


יתרה מזאת, ההשוואה לנאצים לעתים קרובות מרחיקה אותנו מהדיון עצמו - במקום לומר שמשהו חשוב לטובת זכויות אדם או לטובת העם היהודי (או גם וגם) ובמקום להסביר למה מטרות אלו הן חשובות, אנו מניחים שההשוואה לנאציזם תעשה את העבודה. עתה נדמיין לעצמנו שטסנו אחורה בזמן ואנו בגרמניה ב1933. האם הסיבה שנתנגד לעליית הנאצים היא ש"הם כמו הנאצים"? לא! אנו צריכים להתנגד לכך כי הנאצים עיוותו את דמותה של החברה הגרמנית ושל כל גרמני תחתיהם, שהם הקימו רודנות של טרור ואלימות וסחפו את גרמניה לתוך אגרסיביות צבאית שנסתיימה במלחמה איומה עבור עשרות אומות בעולם. ההשוואה לנאציזם לא מלמדת רק על היסטריה, אלא גם על דלות חשיבה וקושי לחשוף הנחות יסוד.

(זו הייתה אתנחתא קלה כדי להראות כמה הומור הולך להיפגע כתוצאה מהחוק הזה)

בהשוואה לנאצים יש בעיה נוספת. כדרכן של השוואות היסטוריות, היא אינה מוסיפה מידע חדש על הדיון, אלא מארגנת את המידע הקיים בתבנית מסוימת כדי לנסות לומר עליו משהו. אלא שלעתים רחוקות המשווה באמת מנסה לומר שמישהו החל בהשמדת יהודים בתאי גזים ובפתיחה במלחמת עולם. לעתים קרובות ההשוואה מנסה להביע את הפחד שיום יבוא ונגיע לשם. אפילו הבלוגר אישתון, אדם מכובד ורציני, נפל בכך במודע. השוואתו לנאצים בעיקר שיקפה את הפחד שלו ובוודאי שלא הביאה ידע חדש לדיון על היחס הישראלי למבקשי המקלט מאפריקה.

 כתוצאה מכך, ההשוואה לנאצים בעיקר יוצרת אצל קהל היעד (שאינו משוכנע מראש) אפקט של דחייה טוטאלית. ביטויים כמו "מזכיר תקופות אפלות" יצרים אלרגיה חריפה אצל מי ששומע אותם - גם אם היא מכיר בכך שקיימת בעיה במצב הקיים, הוא לא באמת מוכן לשמוע ביטוי שמשמעו הסמויה היא "אנחנו נאצים". באופן אירוני למדי, אם יש דרך טובה לגרום למישהו לא לשים לב שהוא הולך ונהיה דומה לנאצי היא לומר לו שהוא נאצי.

***

אגב, כמובן שכל זה תקף גם ביחס להסברה הישראלית כלפי חוץ. האם האיראנים מסוכנים לעולם כי הם "כמו הנאצים"? לא, משום שהם מעודדים טרור עולמי וממנים במיליארדים מלחמות אזרחים בארצות בכל המזרח התיכון ומפתחים כלי נשק מתקדמים (לא רק פצצה גרעינית אלא גם מערכת טילים באליסטית ואפשריות בלתי קונבנציונאליות אחרות) שיהוו איום על מגוון ארצות אחרות. כשארה"ב מנסה להסביר לעולם שאלקאעדה הוא סכנה לשלומו היא לא משווה את בן לאדן להיטלר. היא פרקטית מראה כיצד פעולותיו מסכנות יציבות וחיים בכל מקום. מה לנו ולהנהגתנו לחזור ולנסות להשוותם לנאצים, ובכך בעצם לומר לעולם שאנחנו בפוסט-טראומה ורואים נאצים בכל מקום. את הדימוי הזה, של הישראלי בטראומה שמזהה בכל מקום את הנאצי האורב, הציג סייד קשוע באופן אלגנטי בפרק הסיום של העונה השלישית ב"עבודה ערבית" - בפרק הזה נתקע כל הבניין במקלט לזמן ממושך, ובמהלך השהייה פתאום מתחילה יוכבד להתפרץ בצעקות ובבכי כלפי המשפחה של אמג'ד ובושרה : "אתם עם הטנקים שלכם והמטוסים שלכם והמגפיים שלכם".  ובן זוגה ממהר להרגיע אותה ולהסביר ש"כל משפחתה מתה במלחמה". האמת העצובה היא שהחברה הישראלית אכן מזכירה את הנפגעת הפוסט-טראומתית, ולא נראה שמישהו בצד השני מתעניין בטראומה הזו.

***
זה לא ש"אסור להשוות" - יש דברים אסורים בהרבה מלהשוות אנשים או מפלגות או רעיונות לנאציזם. זה פשוט יותר - חבל להשוות. אין טעם להשוות. ובעיקר - השוואה מלמדת עליך הרבה יותר משהיא מלמדת על מה שרצית לומר.

יום שישי, 10 בינואר 2014

כהני פנחס בישראל

לא מזמן כשלתי באחד הכללים הידועים של ויכוחים באינטרנט – ההשוואה לנאצים. על חסרונותיה של שיטה זו כאמצעי לדיון אינטליגנטי כבר הרחיבו לפניי, ולכן אתמקד בנושא שהביא אותי לנפילה שכזו. היה זה פעילות הארגון "להב"ה", שלו אף מקבילה חרדית בשם "יד לאחים".

ארגונים אלו פועלים למניעת התבוללות בישראל. שניהם מתהדרים במקרים רבים של "הצלת נערות יהודיות שנחטפו על ידי ערבים". אמנם, כאשר נערך דיון מיוחד בנושא בכנסת, הבהירה המשטרה שהתופעה לא קיימת, אולם פעולות "ההצלה" לעתים קרובות הן רק חלק מפעילות רחבה יותר – שנועדה למנוע כל סוג של קשר בין יהודים וערבים, גם מרצון והסכמה מלאים. חבר שלי מתקופת הלימודים שהיה קשור לפעילות הארגון סיפר שמרבית הפעילות עוסקת במניעת היווצרות קשר כזה ולא ב"סיומו", וש"לפעמים צריך להרחיק אותן מהערבים ממש בכח כנגד רצונן". הוא אף הסביר שהפעילות מתמקדת ביהודיות עם ערבים כי לתפיסתו זה "משפיל את העם היהודי".

שלט אופייני של הארגון
 

אגב, הפעילות ביחס לקשרי יהודיות-ערבים היא ממש לא מכלול הפעילות של שני ארגונים אלו. הם מפיצים כרזות שנועדו להזהיר ערבים מלחשוב על יהודיות, מחלקים תעודות כשרות מיוחדות לחנויות שנמנעות מהעסקת ערבים, מתנכלים ליהודים משיחיים, לארגוני מסיון או ליהודים שמגלים איזהשהוא קשר מוגזם לנצרות. אולם הגדרתם למניעת מסיון היא כוללנית למדי. רק לפני מספר שנים נחשף כיצד התנכלו לנגנת עוגב ישראלית שהעזה ללכת פעם בשבוע לנגן במנזר. הם גם הובילו קמפיינים שקראו לפיטוריהם של נוצרים מחברות ישראליות גדולות בטענה שאלו עלולים להעביר יהודים על דתם, להרחקה מהכנסת של יהודיה שנישאה לגוי ולהורדת הסדרה "עבודה ערבית" מהשידור בטענה שהיא מעודדת התבוללות.

אמג'ד כמעודד התבוללות ידוע
 


אכן, טעות קשה הייתה להשוות את פעילות ארגונים אלו לאירופה של שנות ה-30. מה לנו באירופה כשאפשר ללכת לאמריקה, אשר בה עד לפני 50 שנה עוד היו חוקים כנגד "ערבוב גזעי" וכנגד יחסי מין של שחורים ולבנים. אגב, באחת ממדינות אמריקה החוק בוטל רק בשנת 2000 (על אף שכנראה כבר לא נאכף בשלב הזה הרבה שנים). ביטול החוק לא הפריע למחתרות שפועלות בנושא בארה"ב עד היום. אעצור ואתמקד רגע באחת ספציפית, פחות חשובה כל-כך מבחינת כמות הטרור והאלימות שביצעה אלא מבחינת ההצדקה הדתית שמצאה לה, והיא קבוצת "כהני פנחס".

 ב1990 בספר ושמו Vigilantes of Christendom: The Story of the Phineas Priesthood - ניתנה ההצדקה הדתית והאידיאולוגית לכל מעשה של מניעת יחסים בלתי "טבעיים" – אגב, לא רק שחורים ולבנים הם הסיפור, אלא גם יהודים ונוצרים, אסיאתיים וכו'. מאין שאבו כהני פנחס את השראתם? מפנחס הכהן כמובן. ועתה נעצור לטובת שיעור תנ"ך קצר. פנחס הכהן רוצח את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור, אשה ממדין, על כך שהעז לזנות ברבים. כהני פנחס אוהבים לצטט במיוחד את תגובת אלוהים: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "כהני פנחס" מסבירים שכל אחד המבצע מעשה המונע יחסים בלתי טבעיים הופכת לזרעו הרוחני של פנחס הכהן וזוכה בגמולו.

 אמנם, יד לאחים ולהב"ה עוד לא הגיעו למימדי אלימות שכאלה (מכות, הפחדות ואיומים לפי עדויות מסוימיות היו, למי שתהה), אולם היסוד הרעיוני שלהם ושל "כהני פנחס" זהה לחלוטין - חוויה כי האל עצמו מתיר לך לפעול וכי פעולתך היא למעשה פעולה של ערבות.
***
דרך אחרת להבין מהי המוטיבציה של ארגונים אלו היא המיזוגניה שלהם. קל לשים לב שארגונים אלו לא פועלים נגד קשרים של ערביות עם יהודים. הטון שמשדרים ארגונים אלו הוא ראיית הנשים כפרס, כאובייקט מסוים שהיהודי והערבים מתחרים עליו, כמו בשיר המפורסם של מאיר אריאל. אגב, שימו לב שלבנות ישראל אין זכות לעמדה משלהן בנושא, זו החלטה של אבותיהם שלהם זכות מוחלטת מולן. כך קיבלה פעילות הכהניסטים גם מימד של מסורת וחיזוק מעמד המשפחה.

 

יש ויש דרכים שונות להתגונן מפני הביקורת על הארגונים הללו - לחזק את מיתוס "חטיפת היהודיות" או לדבר על התופעה כפי שהיא אכן מתועדת - של צעירות יהודיות ממצב סוציו-אקונומי נמוך שיוצאות עם ערבים מבוגרים מהן. אפשר להעצים באופן דרמטי את פעילות ארגוני המסיון ואפשר לטעון שסייד קשוע יצר קונספירציה שנועדה לגרום לנו לרצות להתבולל. תמיד יימצאו מי שיאמינו.

אפשר גם לבקר את פעילות הארגונים הללו אך לזלזל בכוחם ולהציגם כשוליים סהרוריים – אותם ארגונים המונים אלפי מתנדבים ועובדים (יותר למשל מעדאללה, שלום עכשיו, רבנים לזכויות אדם ושוברים שתיקה ביחד) הופכים פתאום לקבוצה קטנה ושולית שאפשר לזלזל בסכנותיה.

ואפשר לדבר על מה שבאמת מעורר את כהני פנחס בישראל, וזה אי בטחונם ביכולתם לחזק את הזהות היהודית. מדוע ארגונים אלו פונים שוב ושוב להגזמות ומספרים כיצד יהודיות נחטפות באלפים לכפרים מוסלמים? משום שהם מפחדים להיכנס לדיון האמיתי: מהי זהות יהודית ומדוע שלי יהיה רצון לשמור עליה ולהנחילה לילדיי. אגב, זה לא משום שלפעילי הארגונים אין זהות כזו, אלא משום שהם יודעים שהתשובה שיש להם להציע לא בהכרח תעניין את הנוער של היום.

לכן, היעדרה של תשובה חיובית לשאלה: "למה לי להיות יהודי" מובילה לתשובות שליליות - יהפכו אותך לנוצרי כמו הנאצים ששרפו את הסבים שלך, המוסלמים יחטפו אתכם לכפר וירביצו לכם. תשובות אלו לא שונות במיוחד מתשובות שנותנים גם הרבה ציונים חילונים, נאורים בעיני עצמם, לשאלת הצורך במדינת ישראל: הם מאיימים עליך שבחו"ל תסבול מאנטישמיות.

***
חלק מהרעיון של שחרור היהודי והפיכתו לחופשי בארצו הוא שלאותו יהודי יש אפשרות לבחור את דתו ומורשתו, גם אם הוא מעוניין להתנתק מהקולקטיב היהודי. אם אנו צריכים לקיים את הלאום היהודי על בסיס הפחדה ואלימות מתמידים וגוברים כלפי עצמנו, הרי זה לאום מפוקפק למדי להשתייך אליו.

 לפיכך לזלזל בקבוצות הללו ובכוחן זה טפשי. הכהניסטים של "להב"ה" מציבים לנו אתגר – האם אנו שותקים מולו? האם אנחנו מוכנים לקבל מהלכי הפרדה בין יהודים וערבים ברחובות? האם אנו משלימים עם השימוש שלהם באלימות כלפי זוגות מעורבים? כפי שהודגם סביב הקמפיינים של נגד "עבודה ערבית" או האיומים וההצקות לנגנת עוגב מסכנה בירושלים – המאבק של ארגונים אלו בהתבוללות הופך להיות כיסוי למאבק בכל דבר שאינו מוצא חן בעיניהם בחייכם. ביום אחר זה יהיה האפשרות לסייר בכנסייה או לשמוע אופרה או לצפות במונטי פייטון. וגזענים, כך מספרת ההיסטוריה, אינם נעצרים מול רוב גדול ואדיש. הם נעצרים מול פעולה נחושה.
אולם לצד הפעולה הזו, תשובה חשובה ביותר לכהני פנחס בישראל היא שאנחנו לא צריכים אותם. יש לנו זהות יהודית מבוססת היטב, והיא אינה דורשת הפרדה של כל תחומי החברה בין יהודים וערבים כדי לקיימה. היא אפילו יכולה להתמודד עם אותם בודדים שירצו לוותר על הזהות הזו. והיא תשרוד ותמשיך הלאה דורות רבים אחרי שהגל הגזעני העכור של ארגונים אלו יישבר ויישטף אל החוף. 

יום שבת, 4 בינואר 2014

השיר "אני אפריקאי" של הבילויים








"אף על פי כן, אתה ממשיך
אתה נותן לחדר שיחשיך
אף על פי כן, אפרסקים
מצאת חן והרשקוביץ הסכים"

השיר "אני אפריקאי" הוא שיר שעוסק ביחס בין האמן לחברה, ובין המסר הפוליטי שלו לבין הצורך שלו להתפרנס. ה"אף על פי כן" הוא שיטה להכניס אותנו למצב הנפשי של האמן. הוא רוצה לעשות משהו אחד, אבל אף על פי כן הוא עושה משהו אחר. החדר שיחשיך הוא המדינה כמובן שהולכת ונעשית חשוכה. הרשקוביץ שהבילויים מוצאים חן בעיניו הוא כנראה הקהל האשכנזי-אליטיסטי שבעיקר אליו הגיעו הבילויים בסופו של דבר.

"אין דבר שתאמר שיכול לעצור את שטף הדם
ובכל זאת אולי לעמוד ברמזור עם תוף המרים"

החזרה על השורה הזו מציגה את הקושי הגדול של הבילויים - האמנות והמסר שלה לא מצליחים לעצור את "שטף הדם", את המלחמה והאלימות היומיומית של החיים בישראל. ולמרות זאת הבילויים לא מוותרים ומוכנים להמשיך לבדר את ההמון בצומת.

"אתה לומד להסתדר
אתה רוקד בבית הבוער
אתה אוהב כמו רוכל
אתה רוכב על מישהו שזוחל "
אז אתה מכיר בבעיה ומנסה לחיות אתה. טבל אז אתה מגלה שהמוזיקה החופשית (ריקוד ואהבה) שאמורה לומר משהו היא חלק מכניסה לסחר-מכר הרגיל, לשוק קפיטליסטי משוגע שבו אתה תמיד רוכב על מישהו.

"אף על פי כן, אתה ממשיך
אתה נותן לחדר שיחשיך
ישן יותר, קורא פחות
קונה פסנתר, שלא תשמע את הצרחות
וזה נקרא להתבגר
אתה הופך למישהו שמוכר "

אתה מתעייף בהדרגה, מאבד את האנרגיות ונאטם בהדרגה לקשיים של מי שסביבך. הפסנתר והצרחות הם כנראה הומאז' לסצנה המפורסמת מרשימת שינדלר, בה החיילים הנאצים עוצרים לרגע את גירוש היהודים על רקע ההתלהבות שלהם מפסנתר שהם נתקלים בו באחת הדירות.

"עגלות הפוכות ותמרות של עשן
כשנצא לרחוב אז יגיעו השאר
בעיניים פקוחות, כבר יודעים שלשווא
שנוכל לפחות להגיד לאחות שהפציעה משם
כי הפסקנו לפחוד כשאיבדנו תחושה
שום מבצע הנחות לא ירגיע עכשיו
בעיניים פקוחות, כבר יודעים שלשווא
להגיד לפחות כשתשאל האחות שהפציעה משם"

אפשר לקרוא את המלים הללו כקריאת ייאוש – שהמאבק כבר אבוד ונועד רק כדי להרשים ("לומר לאחות שהפציעה מתחריר/רוטשילד") אבל הצרחות בדיסק גרמו לי לקרוא אותן להיפך. הבית הזה הוא קריאת תקווה! התקווה נולדת דווקא מהייאוש הכלכלי – שום מבצע הנחות לא יגיע יותר. ואותו ייאוש מוביל את הבילויים לזיק של אמונה – כשהם ייצאו החוצה לרחוב גם ההמונים יבואו בעקבותיהם. גם בלי תקווה ובלי ציפייה להצלחה, אובדן הפחד והיכולת להפסיד עשויה לסחוף את החברה הישראלית לבקש משהו אחר.

לכן הבילויים מסיימים עם "אין דבר שתאמר שיכול לעצור את תוף המרים" – הקריאה הזו מופנית כלפי השיטה הישראלית, המשטר, המדינה והממסד שמאחוריהם. הבילויים מתחילים בייאוש ואף על פי כן מסיימים בתקווה – שום דבר לא יעצור את האמנות שלהם מלהישמע ולהשפיע.

ואתם יודעים מה? יש סיכוי שהם צודקים.